הילדה ההיא-עם הקוצים בשיער והשמלה הקרועה

הארי עוד ישן. לפחות הוא ניסה. מישהי לא הפסיקה לנשוך את אוזנו...

מסתבר, שהדוויג חזרה בלילה ממסע הציד שלה וחיכתה שיתעורר, כדי להראות לו את השלל.

הפעם היה זה עכברוש מת. היא הטילה את פגר העכברוש על כיסוי המיטה שלו, והארי לא היה יכול שלא לרעוד בצמרמורת רגעית.זה בכל זאת די מגעיל.

אבל הוא טפח לה בעדינות על הגב, ליטף אותה ושיבח אותה על הציד ה'מוצלח' שלה. היא כנראה הבינה במין חוש שישי כזה של חיות, שהארי לא מתלהב במיוחד מעכברושים מתים.

לכן היא כירסמה את האוזן שלו בחיבה, אולי רק קצת יותר חזק מהרגיל, ולפתה בטפריה את העכברוש, לוקחת אותו אל הכלוב שלה ומתחילה לכרסם אותו בפינה.

הארי התמתח. משהו ביצבץ בקצה תודעתו... הוא לא היה יכול לשים על זה את האצבע במדויק. משהו שהוא היה צריך לזכור, אולי? משהוא שהוא שכח?

הדודה פטוניה עבדה בנקיון המטבח, דאדלי הלך לסרט עם החבורה המטופשת שלו והדוד ורנון היה בעבודה שלו. יום רגיל.

בעוד הארי מתלבש, הוא נזכר באירועי יום האתמול. הוא נזכר בילדה ההיא שברחה ממנו. היא מאוד סיקרנה אותו ומשום מה, הייתה לו הרגשה שהוא יראה אותה שוב היום.

הוא פתח את דלת חדרו בזהירות, משתדל לא להקים רעש. הוא חטף כמה פרוסות טוסט שנשארו מארוחת הבוקר של בני משפחתו, והשליך לתרמיל הגב הקטן שלו כמה תפוחים מהסלסילה שעל השולחן.

הוא היה מוכן ומצויד היטב לפעילות החדשה שמצא, כדי להפיג את השיעמום של החופש. לבלות בגן השעשועים ולצפות בנערה המשונה.

מצחיק, אבל הוא לא היה יכול לחכות.

הארי עשה במהירות את הדרך לגן השעשועים, אוכל פרוסת טוסט תוך כדי. הוא נכנס דרך השער הצדדי, שהיה קרוב לרחבה עם העצים שבה ראה לראשונה את הנערה.

הוא עצר מטרים ספורים מהמקום, ומצא לו מחבוא בין השיחים. הארי רק העיף מבט, ומיד ראה את הילדה. למראה התלוותה אותה מנגינה מצמררת ללא מילים.

היא ישבה למרגלות העץ, מפתה בזהירות חתול לבן מלוכלך לבוא אליה. היא לא אמרה כלום, רק שרה את שירה המוזר והושיטה ידיים עייפות לעבר החתול. החתול נשבה בקסמה והחל להתקרב.

היא חייכה חיוך ניצחון ונישקה את החתול באהבה.

המחזה הזה הצחיק את הארי, אבל צימרר אותו במובן כלשהו.

הוא רצה להתקרב אליה, אבל לא ידע איך. כך הוא ישב שעה ארוכה וניסה לגבש תוכנית.

הוא הבחין שידיה היו שרוטות עכשיו. אולי היא ניסתה לחבק חתול לא ידידותי במיוחד? הארי הרגיש מטופש. למה הוא בכלל מהרהר בדברים חסרי משמעות כאלה?

טוב, הוא הוציא תפוח מהתיק, והחל מכרסם אותו בעודו בוהה בנערה. הוא הסתכל עליה כמו מהופנט כאשר היא הפסיקה לשיר, הוא עדיין הסתכל כאשר

פניה עטו ארשת מודאגת, וכאשר היא הסתכלה ישירות אליו.

רגע, מה? ישירות אליו? היא עלתה עליו.. איזה דביל! עכשיו הוא יבריח אותה!  

הארי התרומם לאט, והתקרב אליה לאט. היא נרתעה מעט, אך לא ברחה. היום חלף מהר מדי, בעוד הוא מתקרב אליה, הבחין הארי באור הדימדומים העוטף אותם מכל עבר.

הארי עמד כעת ליד הנערה, ולא ידע מה עליו לעשות. היא עצמה נראתה די מפוחדת. היא הסתכלה שוב ושוב לכל הכיוונים, חסרת מנוחה.

הארי חשב שעליו ללכת בקרוב, אם הוא לא רוצה להזיק לה. היא נראתה כל כך משונה. כמו ציפור לכודה. אבל מה יכול ללכוד אותה כאן? הארי ידע את התשובה.. כמובן. הוא מבעית אותה משום מה.

כשהוא מתקרב אליה היא נהיית דרוכה ופניה הופכים להיות עצובים כמעה, ומודאגים.

הארי חשב פתאום שבעצם, הוא היה כאן מהבוקר, ולמרות שהיום עבר מהר מדי, הוא לא ראה אותה אוכלת כל היום.

במחשבה פתאומית, הוציא הארי מהתיק שלו שני תפוחים, ופרוסת טוסט, ניסה להסתכל לנערה בעיניים, והושיט לה אותם.

היא הסתכלה בחשדנות אל עבר היד שהושיט לה, ולקחה מידו את התפוחים ואת הטוסט. היא לא אכלה דבר.

היא פשוט הסתכלה על הארי, באותו מבט עצוב מעט ומודאג, וחיכתה. פשוט חיכתה.

ההבנה הפציעה במוחו של הארי. היא חיכתה שילך.

הוא פשוט הנהן לעברה, ועשה את דרכו בפעם השנייה והלא אחרונה, במורד השביל המוביל למדרכה, המובילה לביתם של דודיו, בדרך פריווט מספר 4.

הפרק הקודם		הפרק הבא