זה לא קל להיות סקיב

"אבא, אני-"
אבא שלף שרביט.
"אבא, אתה יודע שאני רגיש לקס-"
"פרוטניום!"

פרץ של קרן זהובה בקעה מהשרביט אל כול חלל הבית, וכל הינשופים ברחו מכול ההכיוונים והשאירו את המכתבים מאחוריהם - ואני הרגשתי שאם הייתי ינשוף גם אני הייתי טופס ת'כנפיים וטס מכאן מהאנרגיה השלילית שנוצרה בחלל הבית. מה לעשות - אני חולה על קסמים. אבל לאחר כמה שניות, הקסם נגמר, ואבא שלי ושרביט מכוון היישר אליי חיכה לי.

"מה. קרה. כאן. בשם. מרלין!?" הוא אמר בכעס.

"אבא, תקשיב-"

הוא הביט לרצפה וראה מכתב מונח על רגליו, מהינשוף הסגלגל שברח דרך הכניסה של הבית. "או, מה זה?"

סימנתי לו לא לפתוח את המכתב, אבל הוא רק חיזק את אחיזתו בשרביט אליי.

"תנועה אחת מחשידה ואתה חוטף זעזוע." הוא איים עליי ופתח ביד השנייה בזהירות את המכתב, תוך כדי שהוא שומר על קשר עין איתי ומחזק במעט את אחיזתו בשרביט. כשהמכתב נפתח, הוא פתח פה והורם לאוויר.

"לכבוד אנדרו היקר," המכתב אמר.

"אוך, נו באמת!" התלונן אבא שלי.

"השנה תוזכה להגיע להווגרוטס מניסוי שעורך ברגעים אלו המנהל דמבדלור הגורם לכל הסקיבים בעלי הפונטנציאל הקוסמי להיות קוסמים ולקבל עליהם את כוחות הקסם, ולהתמיין לבית ספרנו,"

"מה, באמת?!" התפלאתי בשמחה, אבל אבי נראה ממש בשוק.

"שיהיה לך כול טוב,
מבית הספר הווגורטס לכישוף ולקוסמות."

ובאותם הרגעים המכתב התפורר לרסיסי נייר.

"אתה באמת רוצה ללכת לזה, סקיב עלוב?" שאל אבא שלי.

"סליחה?"

"אל תדבר שטויות, אנדרו, שנינו יודעים את זה! כול הבית יודע את זה!" אמר אבא שלי.

"מה יודע?"

"שאתה סקיב עלוב חסר חיים וחסר עתיד! למה לא יכולת לצאת כמו כול האחים שלך, אה!?"
השפלתי מבט. יש משהו במה שהוא אומר. ואז חשבתי על זה - אולי יש לי עוד סיכוי. הרמתי מבט בחזרה.

"אני רוצה לנסות." אמרתי.

"אתה בטוח בזה, אנדרו? גם ככה אי אפשר לקבל להווגורטס ילדים בני 14 לשנתם הראשונה!"

"כן," אמרתי. "אני בטוח."

"טוב, אם ככה, אני אאסוף אותך מחר בבוקר, וחסר לך שאתה לא תקבל מהשטות הזאת כוחות קסם, אחרת אני אחטיף לך." הוא אמר בכעס והמשיך בבית לחדר השינה של ההורים.

ובאותם רגעים הבנתי שהמצב שלי בבית רק החמיר.

***

אותו היום היה היום הגדול, עבורי. התקלחתי, ציחצחתי שיינים, התגלחתי, התלבשתי הכי יפה שיכולתי (חולצת טריקו שחורה וג'ינס כחול) והייתי הכי מוכן ליום הגדול הזה. היום שאולי אקבל את כחות הקסם - קסם אמיתי- לא סתם. כול חיי רציתי אותו יותר מכול דבר אחר, ואפילו לא אירגנתי תיק או מזוודה קטנה וכבר רציתי לצאת מהבית.
יצאנו אני ואבא שלי באותו היום למרצדס השחורה שלו, ושררה שתיקה ביני לבינו לאורך הנסיעה. חשבתי לעצמי - שאני ממש לא הולך לדבר איתו אחרי איך שהתנהג אליי. נסענו דרך נוף ירקרק, בטבע, ולאחר כמה דקות אבא שלי נשבר בשתיקה.

"אז אתה מתרגש?" הוא שאל אותי.

"למה שאני לא אתרגש?" עניתי בכעס.

"תקשיב, אנדרו, לא הייתי בסדר אתמול, ואתה הולך לכול השנה להוגוורטס, ורק רציתי ש-"

"ניישר קו?" השלמתי בכעס. "נפתח דף חדש?"

"בדיוק." הוא אמר. אבל עדיין לא הייתי מוכן לסלוח לו, וחצינו בשתיקה את הנוף הטבעי הירקרק, ההררי. משם אל העיר הגדולה, ומשם לתחנת הרכבת. יצאתי מהרכב והתקדמתי לעבר תחנת הרכבת. אבא שלי שרק לי, ואני הסתובבתי אחורה. הוא פתח את הדלת האחורית של האוטו, והוציא משם מזוודה קטנה כחולה. איך לא זיהיתי אותה?

"קח אותה." הוא אמר לי והושיט אליי אותה. "אני סידרתי לך אותה בעצמי. יש שם כמה אוניות, פיג'מות ניקיות, וחליפת הבית של רייבנקלו - כי הכי בטוח שתתקבל לשם."  הוא חייך אליי, וחייכתי אליו בחזרה. אם הוא חשב על כול זה בשבילי..

"רגע, זה עוד לא הכול." הוא אמר בחיוך רחב על הפנים ופתח את הבגא'ז של האוטו והוציא משם את הינשוף החום הגדול שנחת על שולחן העץ אתמול, כדי לתת לי את המכתב. בכלוב, והוא הושיט לי גם אותו, וליטפתי אותו בעדינות והרמתי אותו.

"למרות לחש הפרוטניום שהטלתי על כול הינשופים הינשוף הזה לא עזב את הבית, הוא ינשוף חזק - או שהוא פשוט רצה להישאר בבית. בכול מקרה, אני חושב שהוא יעזור לך אם תרצה לשלוח אליי מכתב בעת צרה, כי הינשופים בינשופיה ממש על ה-" אבל באותו רגע עזבתי את הכול וחיבקתי אותו, ונמלאתי כולי בשמחה. למרות כול מה שקרה אתמול, הוא אירגן את כול זה - אז למה שלא ניישר קו?

"-פנים." הוא השלים. "בהצלחה, אנדרו, אני אוהב אותך."

וביד אחת עם המזוודה הקטנה הכחולה, וביד שנייה עם הינשוף החום הגדול החמוד בכלוב החדש שלי, חציתי את תחנת הרכבת, מבלי להסתכל לאחור, שאני מלא באושר לקראת היום הגדול.

הפרק הקודם