מי ידע? אף אחד

פרק זה מוקדש ל- loosy ול- i am it`s who i am

השמש החמימה האירה את תחנת קינג קרוס. לונה לאגבוד,בת השלוש עשרה,גררה את מזוודתה בעייפות,מנסה לא לחשוב על הלילה שעבר עלייה,או על החשש שהאיום אינו שגוי.

לילה קודם לכן

לונה התעוררה. ריח מוכר להחריד ומבשר רעות של אדמה עלה באפה.

''אני יודעת שאתם כאן.'' לחשה בשקט אל אוויר הלילה.

אורות קטנטנים הבליחו. מהאורות התגבשו שלושה יצורים מכונפים זעירים.פיות שהכירה היטב. לאחת היו עיניים חומות אדמדמות ושיער אדמוני כהה,ועור בהיר,והיא לבשה שמלה מעלי שלכת. לאחר היה עור כחלחל לבן,עיני קרח כחולות שהבזיקו

בהם זיקי אור משונים,ושיער בהיר מאד. השלישי הייה חסר חשיבות ושעיר.

''שוב אתם כאן'' רטנה בשקט,אבל היצורים שמעו אותה.

''אם תמשיכי לנסות לספר עלינו לאחרים,נמשיך להיות כאן.'' אמרה הפיה האדמונית בקול חמור יותר מפניה,שגם ככה לא היו הכי ידידותיות.

''ממילא היא לא האמינה לי.'' רטנה לונה. ''לא מקשיבים לי.'' אמרה ונזכרה בבת דודה שלה שצחקה עליה,כשסיפרה לה על היצורים.

''לא נרחם עלייך כאן.לא נהייה נחמדים.להפך.'' אמר השדון הכחול שהזכיר פסל קרח.

לונה נרתעה. למה הם תמיד כאלה? תהתה.

''תארי לעצמך,שכולם ירכלו עלייך.'' אמר השדון. ''ארורה תהיי.בזאת מוטל עלייך הנטל!'' אמר ונעלם עם האחרים בצחקוק נבזי אל תוך הלילה.

לונה ידעה שהוא כישף אותה.

-סוף לילה לאחר מכן-

לונה עלתה על הרכבת. הדלתות נטרקו והרכבת יצאה,ויעדה רחוק מלונדון מאד....

כעבור רבע שעה שמה לב שמשהו השתבש.מאד. האישה עם עגלת הכיבוד לא נראתה,כאילו בלעה אותה האדמה.

לבה של לונה פעם בעוז,באילו רצה לצרוח. לונה הביטה בפחד מהחלון. הנוף לא הייה מוכר לה. היא הבחינה בשלט גדול: ''ברוכים הבאים לטיקי-אנד.''

לפתע הבינה בוודאות מחרידה ששכחה לעבור לרציף תשע ושלושה רבעים ועלתה לרציף תשע!

כשהדלתות נפתחו לונה ירדה בריצהונגשה ללוח הנסיעות. כשאיתרה את לונדון,ראתה את זה: ''נסיעה מלונדון לטיקי אנד: שעה- 10:45. ללא נסיעה חזרה.

היא קיללה. לפתע הרגישה במבטי המקומיים נעוצים בה,במזוודה המשונה שלה ובמדי הוגוורטס,שלדעתם וודאי גם היו משונים.

היא הסמיקה מבושה. היא הבחינה בשביל מתפתל שהוביל ליער עבות,ומיהרה ללכת בו,כדי לחמוק מן המבטים.

היער הייה עבות משחשבה. היאפלסה דרך בין ענפי אורנים ואלונים,קוצים ושיחי בר מצליפים.

היער גם הייה.....חי מאד. מדי פעם הציצו מבין קליפות עץ פרצופים,ופעם או פעמיים ראתה סנאי,וגם שועל אחד. אך מלבד הקולות החלושים שהשמיעו החיות,היער הייה דומם,באופן מבשר רעות.

היא הסיטה את עינייה מהשיחים,והביטה לפנייה. היא ניצבה,פעורת פה,מול בית אחוזה ענקי ועתיק.

על השער היו חקוקות המילים: ''אחוזת אלסבדן''......

הפרק הקודם		הפרק הבא