אף אחד לא מושלם

ילד עם שיער שטני-זהוב יושב על כורסה כחולה, עם מחברת על ברכיו. בידו השמאלית הוא מחזיק בעט-עיפרון, והוא אוחז בו בעוצמה, כאילו חייו תלויים בעט הזה.

הוא מצייר בית, עם עיגולים שמייצגים חלונות, ומלבן עם עיגול קטן שמייצג את הדלת. מה שמיוחד בבית המצוייר, הוא העשן העולה ממנו, או יותר נכון מהארובה שלו. ג'ייסון בן ה5 אף פעם לא הבין מאיפה העשן הגיע, 

אבל הוא רק ידע שהוא תמיד שם.

נער עם שיער שטני-זהוב יושב על כורסה כחולה, שעכשיו כבר קרועה, עם מכחול ביד הראשונה ודף בשנייה. הוא לא מתחיל את הציור והוא גם לא מסיים אותו, הוא רק נוכח שם.

אבל כעבור 3 שעות הציור מונח על השולחן, מוכן לשיפוטם של כל האנשים בעולם.

"מליסה מנסון," מקריאה מורה עם תלתלים בגוון אדמדם. "כל הכבוד. אני רואה את המאמצים שאת משקיעה." היא מושיטה דף מקופל לעבר ילדה עם משקפיים שקופות. הילדה מבזיקה חיוך ומסתובבת אחורה בשביל לשתף את חבריה ב100 המושלם שהיא קיבלה, שוב. ג'ייסון לא יודע למה, אבל הוא מגחך. גם אם הוא היה מקבל ציון מושלם כמוה, זה לא היה משנה לאף אחד. לא שזה היה המקרה,כמובן.

"ג'ייסון ג'קסון," את השם שלו היא לוחשת, כמעט כאילו היא לא רוצה ששאר הכיתה תשמע. ג'ייסון, שעד אותו הרגע היה עסוק בלקשקש על הדף הנקי לשעבר במחברת שלו, הרים את ראשו. "מיס אוונס, זה ג'ייסון צ'ייס." הוא אומר בקול שקט,

אך יציב. המורה, מיס אוונס, מתעלמת ממחאתו לחלוטין ובמקום לענות היא מתכופפת עד שהיא מגיעה לגובהו. "תשאר בסוף השיעור, אנחנו צריכים לדבר." היא לוחשת באוזנו ומתרוממת כאילו דבר לא קרה. ג'ייסון מתחיל לשרבט בכוח רב יותר, והדף מתמלא בתמורה.

בסוף אותו השיעור מיס אוונס ישבה על הכיסא שלה, עם הכרית הסגולה, ודיברה בטון הרומז שג'ייסון הוא אידיוט. היא השאירה אותו שם לשעה, שבמהלכה הוריו הגיעו וניסו להמציא בשבילו תירוצים, רק משהו שיסביר את הירידה בציונים שלו בזמן האחרון, אבל ג'ייסון ידע שאלו היו רק תירוצים.

"היי איימי." הוא לוחש בחיוך אל עבר הילדה הקטנה שמסתתרת מאחורי הספה. איימי שמה את אחת האצבעות שלה על פיה. "ששש. אני משחקת מחבואים עם אבא. אם תלשין עליי, אני אתלוש לך את העיניים ואתה תהיה עיוור." היא אומרת, אבל ג'ייסון יודע שהיא לא מתכוונת לזה בגלל שעל שפתיה נמתח חיוך דק. מהמדרגות יורד איש עם עיניים ירוקות ים, ושיער שחור פרוע. על הפנים שלו יש זיפי זקן, שג'ייסון הניח שיעלם ברגע שאמא שלו תחזור הביתה. הוא יורד מהמדרגות בזהירות, בניסיון לא ליצור רעש.

הוא נראה לא מוכן כשהוא מבחין בג'ייסון. "ג'ייסון, מה..מה אתה עושה פה? כל כך מאוחר עכשיו?" הוא מביט בשעון ונאנח. "אני לא מאמין שהזמן ברח לי מהידיים ככה. אתה לא ראית במקרה את אחותך הקטנה, נכון?" הוא שואל בחשדנות וסורק את החדר בעיניו. "למען האמת כן," הוא מתחיל להגיד. "נו, ג'ייסון!" איימי מוחה מהפינה שלה. "זה עלייך. עמדתי להגיד שאת בחצר." הנער השטני מניד בראשו ואיימי נראית מובכת.

פרסי מחייך לעבר איימי בעוד שהיא מזעיפה את פניה. "זה בסדר, איימ, את תנצחי בפעם הבאה." הוא אומר בחיוך ומביט בג'ייסון. "אז...איך חטיבת הביניים? איזשהי מישהי מיוחדת?" ג'ייסון מגחך, אף על פי שאין סיבה לגיחוך הזה.

"אין לי ידיד אחד בכל בית הספר, ואתה שואל על בת זוג? אני מבין שחשיבה זה לא הצד החזק שלך, אבל באמת, זה דיי ברור." אומר ג'ייסון, וישר מתחרט על מה שאמר. בכל פעם שהוא מזכיר את עניין החברים, ההורים שלו תמיד מוכרחים לדבר על זה. כאילו זה לא אשמתו. הוא זה שבחר בזה, מאז מרקו.

"ג'ייסון, אתה חייב להכיר חברים חדשים. באמת, אמא שלך ואני נתנו לך זמן, אבל אתה פשוט לא יוזם. מרקו כבר לא פה. אתה צריך להבין את זה." אבא שלו מסתכל עליו עם המבט המבין הזה בעיניים, אף על פי שהוא לא מבין. ג'ייסון כבר השלים ממזמן עם הגורל שלו. ואם מרקו כבר לא שם, אף אחד לא שם בשבילו. חוץ מאיימי כמובן, אבל היא עדיין ילדה. היא לא מסוגלת להבין את הדברים הקורים סביבה.

"לאמא אין שום בעיה עם זה. זה רק אתה. אתה פשוט מבואס שאני לא כמוך." הרגל שלו מתחילה לרעוד והוא אוחז בה, אבל זה לא עוזר לרעידות. הלב שלו דופק מהר יותר מבדרך כלל, והוא מרגיש רטיבות על הלחיים שלו.

"ג'ייסון, למה אתה מתנהג ככה?" שואלת איימי עם מבט משונה על פניה. "אמא ואבא פשוט מודאגים." היא אומרת כאילו זה משנה משהו.

"עם כמה שאת חכמה,יש דברים שמבינים רק כשמתבגרים." הוא אומר ועולה אל החדר שלו. אולי הוא יצטרך להמשיך את השיחה הזאת גם ביום למחרת, אבל עכשיו הוא צריך קצת זמן לבד.

נער עם שיער שטני-זהוב יושב בכיתה הומת רעש. על ידיו מונחת קופסה עם כריך כחול שהוא לא נוגע בה. הוא בוהה לחלון. לפעמים, בזמנים האלו, הוא מרגיש תקוע. תקוע בין מה למה בדיוק? הוא לא יודע. אבל הוא פשוט תקוע.

נער שמנמן עם שיער חום כהה מתיישב לידו. "לך מפה." אומר ג'ייסון בקול חלש אך יציב. "לא תודה," עונה הנער. "אני אלכסנדר, ואתה?" הנער עם השיער החום כהה מבזיק לעברו חיוך, וג'ייסון מתאמץ בכל הכוח שלא להחזיר את החיוך.

"ג'ייסון צ'ייס." הוא אומר. "אתה עומד לאכול את זה?" שואל אלכסנדר ומחווה אל הכריך הכחול. ג'ייסון מניד בראשו. "אני שונא את הצבע הכחול. אבא שלי אובססיבי אליו." הוא אומר. "ממה זה עשוי בכלל?" אלכסנדר שואל.

"אתה לא רוצה לדעת." אומר הנער השטני, עם חיוך צדדי. ובעוד שהשיחה נמשכת,בפעם הראשונה מאז שמרקו מת, הוא מרגיש שייך.

נער עם שיער שטני צהוב יושב על יד שולחן, ומצייר נער עם עור בצבע מוקה ועיניים כחולות. הנער שבציור מחייך, ובחיוך שלו ניקרות גומות החן שלו. כשג'ייסון גומר, הוא תולה את הציור על הקיר, לזכר חברו הטוב ביותר.

הפרק הקודם		הפרק הבא