מאלף הדרקונים

פרק 2 – התרמית

הארי לא יכול היה להאמין למשמע אוזניו. מה מאלפוי אמר כרגע? החבר שלו? אני לא חושב. הארי, בדיוק פתח את פיו ולומר כך כשדראקו המשיך.

 "אתה רואה אבא, זה למה לא יכולתי לספר לך עם מי אני יוצא, כי זה היה הארי פוטר! ואתה רואה למה אני לא יכול להתחתן עם פנסי, אני מאוהב בילד-שנשאר-בחיים!"

 הארי כמעט צחק בקול, אבל עצר את עצמו. זה בהחלט היה מצב מעניין. הוא ידע שדראקו היה הומו, כולם ידעו את זה, והוא לא האשים את דראקו שלא רצה להינשא לפנסי. הוא הסתכל על דראקו, תוהה למה לעזאזל דראקו חושב שהוא הולך לשתף פעולה עם הסיפור המטורף שלו.

 ואז הוא הביט בעיניו של דראקו. הן היו מעבר לנואשות. דראקו התחנן בפניו שיעזור לו. ובפנים, הארי נאנח, כי הוא ידע שהוא כן עומד לשתף פעולה עם הסיפור המטורף של דראקו. הוא היה יותר מדי גריפינדורי משהיה טוב לו, לפעמים.

 "האם זה נכון, פוטר?" קולו של לוציוס היה רך, אבל מראה פניו היה רצחני. הארי ולוציוס תיעבו אחד את השני מאז התקרית עם דובי בשנתו השנייה של הארי. כל פעם שהארי הביס את וולדמורט, לוציוס שנא אותו יותר ויותר. מצידו, הארי לא יכול היה אפילו לסבול את מראהו של לוציוס מאלפוי, ועמד לומר משהו נוקב כשההבנה עלתה בדעתו.

 לוציוס היה זועם לחלוטין מהרעיון שהארי יוצא עם בנו. לגמרי מעוצבן. ואם היה משהו שהארי נהנה ממנו לחלוטין, זה היה לעצבן את לוציוס מאלפוי. הסלית'רין שבתוכו נהם.

 "ובכן, כן, זה נכון, מאלפוי," הארי חייך אל לוציוס, עוטף את זרועו סביב מותניו של דראקו ומושך אותו קורב. "הבן שלך ואני מאוהבים עמוקות ובתשוקה."

 דראקו נשף אנחה קטנטנה חסרת קול בהקלה שהארי עומד לשתף פעולה. ואז הוא הסתכל טוב על פניו של הארי, והתחיל להילחץ מעט. להארי היה ניצוץ מרושע בעיני הירוק העז שלו.

 הארי המשך לדבר אל לוציוס. "אתה מבין, דראקו הגיע אליי בתחילת השנה והתוודה על הכל. על איך הוא תמיד אהב אותי ואף פעם לא חשב שאני אחזיר לו את אהבתו, על איך שכל העוינות מצידו היו ניסיונות נואשים להשיג את תשומת הלב שלי. הוא היה ישר וחמוד בצורה מקסימה, איך יכולתי שלא לסלוח לו על הכל ולהתאהב בו בטירוף?"

 הארי נהנה מההשפעות שהיו למילים שלו על לוציוס מאלפוי. לוציוס לא קיבל באדיבות את הרעיון שבנו היה מקסים או חמוד, והוא במיוחד לא אהב את הרעיון שבנו היה מאוהב בהארי פוטר. אם הוא היה מעוצבן לפני כן, זה היה כלום לעומת מה שהוא הרגיש כרגע.

 "דראקו?" למילה הייתה אזהרה בתוכה, ולוציוס הביט כעת בבנו, כעסו היה כתוב על פניו. דראקו גמע, אבל ידע שזו ההזדמנות היחידה שלו להתחמק מהנישואים עם פנסי.

 "כן, אבא, זה נכון. אני. רציתי אותו." דראקו התפלל שפוטר פשוט ישתוק עכשיו וישתף פעולה, אבל הארי נהנה מזה יותר מדי.

 "הו, דראקו, טיפשון, אל תצטנע. לוציוס, הבן שלך כזה רומנטי, תמיד מביא לי פרחים, שולח לי פתקים סודיים, נפגש איתי בחדר שלי במגדל גריפינדור-"

 "פוטר, תשתוק!" דראקו סינן תחת נשימתו. לוציוס היה מוכן להרוג. הארי רק גיחך. דראקו לקח נשימה עמוקה. "אבא, אני יודע שזה קשה להאמין, אבל פוט- הארי ממש... משמח אותי. ואני רוצה להיות איתו."

 לוציוס הביט בבן שלו בזהירות, מנסה להחליט אם הוא אומר את האמת.

 "בסדר, דראקו, אם אתה באמת מאוהב בפוטר אני לא אכריח אותך להתחתן עם פנסי. דראקו נאנח בהקלה. "אבל," וכאן דראקו נראה שוב מבועת בהחלט, "אני לא לגמרי משוכנע שאתה אומר לי את האמת, אז אני אעשה איתך עסקה. אם אתה ופוטר עדיין יוצאים בסוף השנה, אתה לא תהיה חייב להתחתן עם פנסי. עם זאת, בינתיים, אתה ופוטר תצאו מהארון בפני כל בית הספר לגבי מערכת היחסים שלכם – אחרי הכל, אין צורך לשמור על כך בסוד עכשיו כשאני יודע, נכון?"

 דראקו גמע שוב. לוציוס המשיך. "בדרך זו, אני אשמע על כך אם תיפרדו. ושימו לב למילותיי, אם אתה נפרד מפוטר כאן, אתה כן תתחתן עם פנסי פרקינסון, וזה סופי. מובן?"

 דראקו לקח נשימה עמוקה והסתכל לעבר הארי, עיניו מפצירות פעם אחת אחרונה. הארי רק גלגל את עיניו, ואז הנהן. דראקו היה יכול לנשק אותו באותו הרגע – כל דבר היה עדיף מאשר להתחתן עם פנסי. דראקו הסתכל בחזרה אל אביו.

 "מובן." הקול הקורא פאק פאק פאק בראשו דעך בהדרגתיות, ודראקו נשם בחופשיות. הוא לא יכול היה להאמין שהוא הצליח להתחמק עם זה. כמובן שהוא נאלץ להעמיד פנים שהוא יוצא עם פוטר במשך החודשים הבאים, אבל בהשוואה לתקופת חיים שלמה של נישואים למישהו שהוא בכלל לא היה מעוניין בו הוא ייקח את פוטר בכל יום.

 "ואתה, פוטר, אתה מבין את ההסדר הזה?" לוציוס לגלג לעבר הארי. הארי אפילו לא נרתע.

 "הו, אני בחיים לא איפרד מדראקו, הוא פשוט יותר מדי טוב במיטה."

 ובמילים אלו לוציוס ודראקו שניהם נחנקו ושלחו אליו שני מבטי מוות מאלפויים זהים. מבט מוות מאלפויי יחיד בדרך כלל מספיק כדי להבריח אדם נורמלי עם הזנב בין הרגליים. למרבה המזל, הארי פוטר מעולם לא באמת היה מה שיכול להיחשב 'אדם נורמלי'.

 "שנלך אל האולם הגדול, אם כך? אני פשוט מת לספר לכולם את החדשות," אמר הארי בעליזות, וגרר את דראקו מחוץ לחדר בידו, עם לוציוס בעקבותיו, מקלל תחת נשימתו.

 הארי ודראקו הלכו לעבר האולם הגדול, יד ביד, עם לוציוס מאחוריהם בדיוק מחוץ לטווח שמיעה. מנצל את הזדמנותו היחידה לדבר עם הארי בפרטיות, דראקו רכן ולחש באוזנו.

 "תראה, פוטר, אני מעריך שאתה עושה לי טובה והכל, אבל סיימת להשפיל אותי?"

 הארי הסתכל על דראקו על בעיניים גדולות ותמימות בצורה מגוחכת. "מאלפוי, למה אתה מתכוון?"

 "אתה יודע בדיוק למה אני לעזאזל מתכוון!" דראקו סינן באוזנו.

 "מאלפוי, שפה!" הארי לא הצליח להילחם בגיחוך. דראקו נתן לו מבט רצחני והמשיך.

 "תפסיק להמציא דברים מגוחכים לגביי. אבא שלי הולך להרוג אותך."

 הארי רק חייך חיוך מעושה וצחקק בעוקצניות. "הו, אני כל כך מפחד. אני רועד."

 דראקו שלח להארי מבט מוות, אבל בסתר (אפילו שהוא לעולם לא יודה בכך), הוא קצת התרשם. הארי בבירור לא פחד מאביו. "אולי הוא אמיץ יותר משחשבתי," דראקו חשב לעצמו, ואז סילק במהירות את המחשבה הסוררת. הוא הפנה את תשומת הלב שלו בחזרה למצב הנוכחי.

 "פוטר, תקשיב, אם אתה יודע מה טוב בשבילך, אתה תפסיק להביך אותי, מבין?" דראקו קיווה שהמסר שלו עבר. הארי רק הסתכל עליו בחוסר אמון.

 "אוקיי, מאלפוי, דבר ראשון, אתה ממש לא במעמד להשמיע איומים עכשיו, נכון? אתה צריך את העזרה שלי, לא להפך. ודבר שני," וכאן, להארי היה ניצוץ מרושע בעיניו שגרם לדראקו להיות ממש לחוץ, "אני אפילו לא התחלתי להביך אותך עדיין," ובזאת הם נכנסו אל האולם הגדול, עדיין מחזיקים ידיים, ודראקו ממש, ממש פחד.

היוש חברים!
אז אני יודעת שלקח לי קצת זמן לתרגם, אבל היה לי המון עומס בבית ספר. אז אני מקווה שתסלחו לי על זה ושנהניתם מהפרק הזה ❤️

הפרק הקודם		הפרק הבא