לילי ומארלין בבהרן

"וואי חכיתי לזה שנים!" 

"כן, אנחנו פיזית בוגרות רישמית." לילי אמרה.

"אשכרה." מארלין נשענה על חלון האוטובוס.

"כשנגיע לריקודגלים," הרבנית דבורה אמרה ברמקול, "אני מצפה להתנהגות מופתית. אין עצירה בחנויות, בטח שלא במיני אלנבי וכד'."

"מה?!" מארלין קראה בזעזוע. "אבל זה כל הקטע!"

"כן, זה הבגדים הכי יפים שם!" לילי אמרה ואז הוסיפה בלחש, "טוב, אל תדאגי, מקסימום נברח."

"ואוי ואבוי לבת שתברח! אף שאני סומכת עליכן שאתן בוגרות ואחראיות ולא תעשו מעשה פזיז שכזה, העונש יהיה לנקות את כל השולחנות בחדר האוכל במשך שבוע שלם." אמרה הרבנית.

לילי גילגלה עיניים.

"מקסימום נעשה את זה עם השרביט כשאף אחד לא יראה." לחשה למארלין.

"סבבה." היא ענתה לה.

הנסיעה עברה בנעימים, חוץ מהפעם ההיא שהתנגן השיר הנדוש "כי בהרן זה כת" וכל בנות צרחו שיכבו אותו.

האוטובוס נעצר בבינייני האומה בירושלים, והבנות ירדו.

המוני אנשים היו שם. ישיבות, אולפנות, אנשים פרטיים ומה לא.

לילי הצביעה על נער אחד בעל שיער שחור פרוע ומשקפיים עגולים ועקומים מישיבת ישלצ. 

"תסתכלי איך הוא מתנהג!" אמרה בגועל לחברתה.

מארלין הסתכלה וראתה אותו צוחק על נער שנפל לאחר שדחף אותו.

"תראו איך הוא נפל כמו עלה נידף ברוח! תקום מהר לפני שכולם יחליקו מהשמן שבשיער שלך, סבר מאוס!" הוא אמר בחיוך נבזי.

"כן, באמת לא יפה מצידו." אמרה מארלין והמשיכה ללכת. היא ראתה שלילי לא באה בעקבותיה ועצרה.

"את באה, לילס?" היא הסתובבה.

"מי אתה חושב שאתה?" לילי אמרה בכעס בעודה ניגשת בצעדים נמרצים לבחור. "תעזוב אותו!"

"תראו תראו, נקבה באה לעצור אותי," הנער אמר בלעג. "נראה אותך נוגעת בי."

"אסור לי, אני שומרת נגיעה! וטוב שכך, כי אחר כך הייתי מרחפת עם הראש המנופח שלך, חנייבץ! בואי, מאר." לילי הלכה משם כשהיא מותירה את הנער המום.

"זה בהחלט לא היה נחוץ." אמר לה שמוליק הרכז שהביט מהצד. "הם היו מסתדרים."

לילי לא ענתה לו. הם המשיכו בתהלוכה.

הפרק הקודם