עורכת מדור הסיפורים

היתה לי הבנה פתאומית שהפרק הראשון ארוך מדי - אז חילקתי אותו לשניים.

*מעבר תמונה*

אני, פיטר, ג'יימס וסיריוס יושבים ליד השולחן, מסביב לקלף עם הסיפור של פיטר.

"אתם מבינים," אמרתי. "כשיש שגיאות כתיב, זה נורא מפריע לקרוא את הסיפור. זה כמו שתקשקשו על חלקים מהסיפור."

"אף פעם לא הבנתי מה הבעיה עם שגיאות." אמר סיריוס. "להורים שלי זה היה חשוב כמו המוות, אבל כולה כמה טעויות, זה בסדר כל עוד מיני מבינה."

"מיני?" התבלבלתי.

"פרופסור מקגונגל," הסביר ג'יימס, כאילו זה הגיוני.

"טוב, אז לא," התעצבנתי קצת. "הנה, תקראו את המשפט הזה."

ג'יימס לקח את הדף. "היה זה יום נעים ו-חם, לא, אה, חמים, וה-מה זה? צדפה?"

סיריוס פרץ בצחוק. "תביא לי." הוא התחיל להקריא. "היה זה יום נעים וחמים והצפרדע ישבה על - על - על שפת, אוקי, שפת הבריכה ונמנמה - לא, היא נהנתה." הוא הרים את ראשו. "אוקי, אז קצת קשה לקרוא, ביג דיל."

"לא, הסיפור צריך להיות חלק ורצוף." לקחתי את הדף. "זה אמור להיות סיפור קליל ונחמד. אז אני מתקנת שגיאות."

"וזהו?"

הבטתי בפוטר. "א. זה לא כזה פשוט. ב. לא, לא זהו. יש כאן גם סימני פיסוק לא מתאימים וכל הסיפור נראה כמו גוש של מלל."

בלק בהה בדף. "לא יודע, זה לא נראה גרוע יותר מסיפורים אחרים."

עצמתי את עיני, מתאפקת שלא להכניס לו אגרוף.

"אבל מה אם אין לך עורך?" התערב פוטר.

פתחתי את עיני. "אה, אתה לא חייב עורך."

"אז?" שאל ג'יימס.

"הרבה אנשים לא שמים לב לשגיאות של עצמם תוך כדי כתיבה, בעיקר תוך כדי הקלדה, ואפשר לעבור פשוט אחר כך ולתקן דברים קטנים. באופן כללי - כשכותבים משהו, אפילו חיבור לשיעורי בית, כדאי לעבור עליו אחר כך כדי לוודא שזה כתוב טוב ואין דברים לא הגיוניים."

בלק השמיע קולות של הקאה.

"אבל," אמר פיטר בהיסוס. "מה אם אני לא שם לב לשגיאות של עצמי?"

בלק ציחקק, ופוטר דחף אותו. הבטתי בהם בסיפוק. סוף סוף מישהו מרביץ לילד הזה.

פניתי לפטיגרו. "אז תבקש מחבר שיעבור על זה." הבטתי בחשדנות בפוטר ובלק. "אמ, לופין בטח ישמח לעזור לך."

פוטר ובלק הינהנו.

"באופן כללי, זה רעיון טוב לבקש מלופין לעבור על דברים," ציינתי. "בעיקר אם הוא לא מנסה לעצבן אתכם בכוח."

טוב, הם חברים שלו. אפשר לצפות שהוא ינסה לעזור להם.

"אה," אמר פוטר. "אם ככה, אז זה לא בטוח רעיון טוב לבקש מרמוס לעבור על זה."

"כי, כאילו, הוא כן מנסה לעצבן בכוח."

"כן, בלק, הבנתי." גלגלתי את עיני, למרות שיש לציין שהייתי מופתעת.

קצת.

"אז, חוץ משגיאות כתיב, יש בעיה של סימני פיסוק." אמרתי. "למשל, זה ממש מעצבן כשכותבים שוכחים את אחד הגרשיים.

"את זה אני יכול להבין," אמר ג'יימס.

"למשל." יישרתי גיליון קלף נוסף וטבלתי נוצה בדיו.

"את המשפט 'היה זה יום נעים וחמ ים והצפדאה ישבה אל ספת הבריכה ונינתה מהשמש', אני עומדת להחליף," התחלתי לכתוב, מקריאה תוך כדי, "היה זה יום חמים ונעים. הצפרדע ישבה על שפת ברכת החבצלות ונהנתה מהשמש."

"הוספת נקודה באמצע!" קרא ג'יימס. "אבל למה? זה אמצע משפט."

"זה קריא וברור יותר ככה. קשה לקרוא כשיש משפט ארוך ברצף. למשל, 'הצפרדע לא ידעה מאיפה הגיעה המכשפה והיא נראתה מפחידה ודי נוראית והצפרדע פחדה'. זה נשמע פחות מוזר כשאני קוראת את זה בקול, אבל זה יותר מידי מילים ברצף. זה ישמע טוב יותר ככה, 'הצפרדע לא ידעה מאיפה הגיעה המכשפה. היא נראתה מפחידה ונוראית, והצפרדע פחדה.'"

פטיגרו הנהן.

"לכן אני מחלקת למשפטים קצרים יותר. ככה זה ברור יותר, ולא פחות חשוב, מרשים יותר."

"מרשים יותר?" שאל בלק.

"כן. זה דרמטי יותר. אם אני רוצה לכתוב קטע דרמטי - נניח, מישהי שמספרת על החיים הקשים שלה כערפדית, אז הייתי רוצה שזה ישמע דרמטי. שתתחברו לדמות שלה. בשביל זה אני מחלקת למשפטים, ומסיפה הרבה נקודות; אפשר גם להשתמש בנקודה פסיק אם צריך. ויש עוד כלי חשוב." עצרתי בדרמטיות.

"אנטרים."

הם הביטו בי.

וכיווצו את מצחיהם.

"מה זה אנטרים?" חקר ג'יימס.

נאנחתי. "פסיחות, ירידת שורה. כשיורדים שורה, כדי שלא יהיה יותר מדי כתוב ברצף. אתם יודעים, זו אחת הבעיות הנפוצות ביותר של סיפורים שמביאים לי."

פיטר הביט בסיפור שלו, שהיה כתוב כולו בפסקה אחת גדולה, והסמיק. "איך יודעים מתי לרדת שורה?"

"בכל פעם שמתאים. אבל - אסור לרדת יותר מדי שורות. למשל, זה נורא כשיורדים

שורה באמצע משפט. זה פשוט משגע."

"למה שמישהו יעשה את זה?" ג'יימס קימט את מצחו.

"מאותה סיבה שאמרתי מקודם. כדי שיהיה דרמטי יותר."

כן,

הרבה פעמים כותבים יורדים אחרי פסיקים. זה נורא.

"תזכרו," אמרתי, בקולי שמץ איום. "לא יורדים באמצע משפט. לא עוברים שורה ולא לוחצים על אנטר, אלא אם יש נקודה בסוף המשפט הקודם. ברור? או סימן שאלה, או סימן קריאה, לצורך העניין. לא פסיק!"

"אז מתי כן?" התעקש פיטר.

"כל כמה שורות, זה בטוח. אם זה לא קשור לרדת שורה, נניח אם יש פסקה רצופה ארוכה של הסבר, עדיין צריך לרדת שורה. ההמלצה שלי היא שלא יהיו יותר מחמש שורות ברצף בפסקה אחת.
אם צריך, יש שיפט-אנטר, שיורד שורה בלי להפסיק את הרצף של הפסקה. אבל זה רלוונטי רק למי שכותב במחשב." הבטתי בהם בשאלה.

פטיגרו נענע בראשו, וג'יימס שאל, "מה זה מחשב?"

חבטתי בראשי.

"תראו דוגמה. כשרוצים לומר משהו דרמטי,"

ירדתי שורה.

הם הביטו בי.

"אם תרדו שורה…"

ירדתי עוד שורה.

"תוכלו לראות איך המתח עולה. ככה, כמו קסם. הרגשתם את זה?"

הם ניענעו בראשם.

נאנחתי. "פשוט תאמינו לי. כשמישהו אומר משהו דרמטי, משהו חשוב, נניח… הורים שמגלים לילד שהוא מאומץ, הם ירדו שורה. ככה המתח גובר, ואפשר להרגיש ממש את הלחץ של הילד. הנה, תראו."

סיריוס הביט באימו בציפייה.

"יש לי משהו חשוב לומר לך."

הוא חיכה. ליבו הלם. *ירידת שורה*

"אני…" *עוד ירידה, שממחישה את ההיסוס של האמא*

"מה?" הוא זירז אותה.

"ילד שלי, זה… זה יהיה קשה."  *עכשיו הירידה מעצימה את המתח של סיריוס*

הוא דמם. מה יכול להיות?

"אתה מאומץ."

הוא… 

מאומץ. *מרגישים את המתח עולה עם כל שורה?*

הוא לא האמין.

"את משקרת," הוא לחש.

דמעות עמדו בעיניו.

"הבנתם? עכשיו הבנתם?" שאלתי בתקווה.

הם בהו בי לכמה רגעים.

ופרצו בצחוק.

אפילו פטיגרו צחק עלי.

נשפתי ברוגז. "מה."

"אוי לא," אמר ג'יימס בין צרחות הצחוק. "סיריוס, אתה מאומץ…" צחוק. "נורא…"

דמעות צחוק עלו בעיניו של סיריוס. "איך… יכולתם…" צחוק. "סמכתי עליכם…"

ושוב צחוק.

נשמתי עמוק וניסיתי לספור עד עשר.

לא להרביץ להם, לא להרביץ להם, לא להרביץ להם.

הם המשיכו לצחוק.

קמתי ברוגז. אספתי את הדפים, הכנסתי את הדיו והנוצה לתיק והתחלתי ללכת.

"לא, חכי!" אמר ג'יימס, מפסיק לצחוק לפתע. "חכי, זה היה מעניין! אני רוצה לראות איך את מתקנת את הסיפור!"

"לא, תודה!" ירקתי לעברו והלכתי משם בכעס. "אני מסתדרת מצוין בלעדיכם!" זרקתי מאחורי כתפי.

היה שקט לרגע. ואז ג'יימס אמר, "אוי, רך כף, אני כל כך מצטער!" והם שוב פרצו בצחוק.

התיישבתי בשאט נפש ליד שולחן אחר, וחזרתי להגיה את הסיפור. זה היה הרבה יותר מהיר בלעדיהם.

נזכרתי שהיתה עוד נקודה ששכחתי להבהיר לחבר'ה המעצבנים האלה.

לעולם, לעולם לא שמים שניים מדברים באותו משפט.

'"אני יכול להרוג אותך, מכשפה!" קרא הנסיך האמיץ. "לעולם לא!" קראה המכשפה.'

זו רק דוגמה אחת. זה מבלבל, וזה לא נעים בעין. שני אנשים שונים לא מדברים באותה שורה. אפילו אם הם קוטעים זה את זה -

"מה את עושה?" אן התקרבה אלי לפתע.

"מגיהה סיפור של פטיגרו," השבתי באנחה.

"ומה זה?" היא הצביעה באגודלה על הקונדסאים שהתגלגלו כעת על הרצפה מרוב צחוק.

נאנחתי. "אל תשאלי אותי."

הפרק הקודם		הפרק הבא