קסם של אלים

הי חברה אשמח לתגובות והערות מה דעתכם על הפאנפיק!

פרק 2

(ג'ון גריינג'ר)

אני?! לא נכון!!!

שקט מוחלט שרר בחצר, שום צליל לא נשמע, היה לשקט מֵמַד נוסף, נסתר מאוזני מי שאינו מאזין כיאות, שתיקה מפוחדת משהו, כמו חוששת היא מן הבאות...

המבט בעיניה אמר בברור שהיא יודעת כל מה שעובר עלי לאחרונה, שאני רואה דברים מוזרים, וזה מוזר כי אני לא אמרתי לה כלום כי לא רציתי שהיא תחשוב שאני מדומיין, וחוץ מזה לא רציתי להפחיד אותה גם ככה היא די לחוצה בזמן האחרון.

ואז אמא אמרה לי "ג'ון הדברים האלה שאתה רואה הם לא דמיון יש אנשים שיכולים להיות במקום אחד ואז בום! במקום אחר, ג'וני שלי אתה קוסם!!".

נשימתי נעתקה ממני באחת, הרי זה לא הגיוני באמת ברור שאין דבר כזה קסם! מה אני ילד קטן שאפשר לעבוד עליו ולספר לו שהעולם שטוח ואם ניסע עד סוף העולם ניפול?! מה זה החַרטוֹת האלו??

וחוץ מזה האדם שנעלם היה החלק הפחות מוזר בסיפור, על המפלצת אמא לא אמרה כלום! כל זה רץ לי בראש אבל אני רק אמרתי בבלבול "מה, מה זאת אומרת קוסם?".

השקט השתרר בשנית, מֵמַד שונה טמון בו, ציפייה לבאות, מן ריגוש המסתתר מאחורי פחד מהבלתי נודע, שקט זה היה עז יותר נראה היה כאילו אף העלים שבאזדרכת הסמוכה פסקו מִנוּעַ, כמו הזמן עצמו חדל מפעימתו לרגע, כאילו העולם כולו ממתין בציפייה דרוכה...

אמא הביטה בי בחיוך וסידרה איזה תלתל סורר, ואמרה לי "ג'ון גם אני קוסמת, ויש עוד הרבה אנשים כאלה בעולם, אתה לא מוזר, אתה מיוחד!!" זה, אם תהיתם, לא הסביר כלום.

הסתכלתי עליה מבולבל "אני? מיוחד?! כאילו, אני אלוף שחיה והתלמיהכימוכשרבביתהס-" אמרתי בנשימה אחת.

אך אמא עצרה אותי "לא זה לא רק זה, יש לך כוחות קסם, אתה יכול כעיקרון לעשות קסמים, וכשיהיה לך את"- אמא הוציאה בנונשלנטיות מהכיס איזה מקל עץ שהיה נראה מאוד מטופש כשחושבים על כמות הדרמה שהיא שמה במילה האחרונה.

-"זה, אתה תוכל לעשות קסמים, המכתב שהגיע הבוקר בישר שהתקבלת ללימודים בבית הספר הטוב ביותר בעולם לכישוף ולקוסמות, בית ספר הוגוורטס".

"הוגוורטס" גלגלתי את השם המוזר והמסובך הזה על לשוני, בעוד חלק אחר מוחי עדיין צועק ומוחה על העניין הרי זה לא הגיוני, אבל אמא נראתה רצינית במיוחד, וזה לא הסגנון שלה לשקר עלי ככה.

"כן הוגוורטס" השיבה אמא "שם ילמדו אותך לשלוט בקסם שלך שלא תשבור בטעות עוד דברים" אמרה בטון מלא משמעות, היא לא דיברה על קערת המים שנשברה בגללי, אבל לא רציתי לעצור אותה "תוכל לעשות דברים מדהימים עם הכישרון שלך ו"- היא נעצרה לרגע, כמו מרצדס הבולמת שניה לפני תהום עמוקה, אך התעשתה מיד והמשיכה -"תוכל להיות אולי הקוסם הטוב ביותר מאז דמבלדור" קולה היה שצוף בנוסטלגיה, היה נראה לי שהיא מסתירה משהו אבל התעלמתי מזה, פשוט, ראשי עמד להתפוצץ בפיצוץ גרעיני עצום שיעיף גל של קרינה רדיואקטיבית לכל הכיוונים.

דמבלדור, שוב שם מוזר מה קורה לקוסמים האלה לא נח להם שמות רגילים כמו ג'ון למשל? למה הכל צריך להיות דרמטי ומסובך כל כך? התיישבנו על הספסל שעמד בצידה הימני של החצר, ואמא אמרה "טוב אני אספר לך מהתחלה" הבטתי עליה בציפייה ואמא התחילה לספר.

"אני נולדתי למשפחה מוגלגית" פצחה בסיפורה.

-"מה???" קטעתי את דבריה "מה זה אומר מוגלגית?" גלגלתי את המילה הזאת על לשוני.

-"סתם משפחה רגילה לא כמונו אלא אנשים חסרי קסם" פלטה אמא בבוז, כאילו אם אין לך קסם אתה לא שווה כלום, אבל תראו אותי אני לא הייתי מודע לקסם שלי והייתי הכי מוכשר בשכבה אם לא בכל הבית ספר!

וזה ממש לא מתאים לאמא הזלזול הזה בבני אדם היא אשה טובה ונחמדה שאוהבת ומעריכה את כולם!

"וכשהייתי בת אחת עשרה, קיבלתי את המעטפה הזאת שגילתה לי את העולם הזה, ופרופסור מֶקְגוֹנַגֶל שהיא מנהלת בית הספר באה להוכיח לי שיש דבר כזה קסם, הלכתי לבית הספר והייתי התלמידה הכי מוכשרת בהוגוורטס, כן ג'ון"- הוסיפה לנוכח התמיהה שעלתה על פני, -"הכישרון שלך מגיע ממני, והייתי חברה של"- כאן אמא עצרה עצירה מלאת משמעות, והיה נראה שזה הדבר שהיא הכי גאה בו שהיא הייתה אי פעם -"הארי פוטר המפורסם".

-"הארי פוטר" טוב לפחות זה שם נורמאלי אבל -"מי זה ה'פוטר' הזה לכול הרוחות??" התזתי בתסכול, אני לא רגיל לנהל שיחה ולשאול כל משפט מה הכוונה ומי זה, עד שעיצבן אותי אפילו שאני לא יודע שם של מישהו, בעיקר שהוא אמור להיות מפורסם.

"זה מפקד משרד ההילאים היום, אבל עזוב את זה ג'ון זה לפעם אחרת, ביחד אני הארי פוטר ורון וויזלי הבסנו את"- כאן לפי צליל דיבורה של אמא היה צריך להיות טם טדדם -"אדון האופל וולדמורט!!".

"מי ז-" ניסיתי לשאול, ולפתור את התעלומה.

-"בלי שאלות ג'ון" קטעה אותי, נימת כעס קלה מעורבת בקולה, ראשי התפוצץ משאלות מי זה האנשים האלה? למה קראו לו אדון האופל? ולמה לכל הרוחות אמא עדיין מפחדת ממנו? אבל אמא המשיכה לספר "התחתנתי אח"כ עם רון, חיינו חיים טובים קצת זמן, ואז"- אמא עצרה כאילו היא מתלבטת איך לומר את זה -"הוא הממ מת!".

וואו, כאילו לא ידעתי את זה, "לכל הרוחות" התפרצתי "למה את לא מספרת לי איך הוא מת???".

-"ואז התחתנתי עם"- המשיכה אמא מתעלמת בגסות משאלותיי -"גבר יפה תואר, חכם ועשיר, נולדת, ו- זהו".

מה, מה זהו? רציתי לצעוק, מי זה? איפה הוא? ולמה אין לנו הרבה כסף אם הוא עשיר? אבל אמא פשוט נקשה בשרביטה על הקיר שמול הפתח תוך כדי מלמול מוזר, שער נפתח בחומה מולי, ואמא צעדה לכיוונו, זה כבר היה מעבר לכל גבול, ובכלל, נמאס לי מהמריחות האלה, אז התיישבתי במחאה על הריצפה! "אני לא מתקדם עד שאת לא מספרת לי את כל הסיפור!" צעקתי.

אבל אמא רק חייכה "יום אחד תבין הכול ג'ון... ואם אתה לא רוצה להישאר לבדך מעבר לקיר הסגור עד שאחזור, כדאי לך להזדרז ולבוא איתי" היא הסתובבה וצעדה לעבר השער.

עוד שנייה קצרה של התלבטות, ורצתי אחריה, ומה שראיתי מעבר לשער, נטע אותי במקומי וגרם לי לפעור את הפה בצורה הכי לא מנומסת שהתנהגתי אי פעם, סתם אני מאוד אוהב את צמד המילים האלה 'אי פעם' הם נשמעות מרתקות כאלה נכון? (טוב אולי לא?).

הפרק הקודם		הפרק הבא