ויתור זכויות:אני לא מתכוונת להרוויח כסף מפיק זה וכל הזכויות שמורות ל-ג.ק.רולינג תודות:לבטאית המקסימה שלי hyacoue תקופה:שנה שביעית של הקונדסאים ולילי
קפצתי ממקומי. קול הנפץ נשמע מהחדר שלי. עליתי אליו במהירות ונכנסתי פנימה. המחזה היה מחריד. אמילי שכבה ליד דלת חדר האמבטיה. דם זלג ממצחה והיא גנחה בכאב. הייתי מזועזעת. צמרמורת עברה בגבי. מה קרה לה? כל מיני התרחשויות התרוצצו בראשי, והתפללתי שאף אחת מהן לא נכונה. מיהרתי אליה ובעזרת סופי, לוסי וילדה מהשנה החמישית בשם סוזן הרמנו אותה בזהירות ומיהרנו למרפאה.
~כעבור 3 ימים~
אני,סופי ולוסי ישבנו ליד מיטתה של אמילי. מסתבר שהיא פתחה את ראשה מפני שהחליקה על המים באמבטיה וקיבלה מכה מהמשקוף. אאוץ' חשבתי לעצמי. "ליל" מלמלה אמילי את כינוי החיבה שלי. מיד הפנתי לעברה את מבטי וראיתי אותה מנסה להתרומם וצונחת על הכריות. "פנו את הדרך בנות!" אמרה במרץ מדאם פומפרי. "צריך להחליף תחבושת." היא ניגשה אל אמילי, והורידה אט אט את התחבושת הלבנה הגדולה מראשה. הפצע נחשף. הוא היה בשלבי הגלדה ובכל זאת הוא נראה מכאיב מאוד. הסבתי את מבטי כדי לא לראות. אחרי שמדאם פומפרי הלכה חזרתי להביט באמילי החלושה. ~כעבור שבוע~
אמילי שוחררה מהמרפאה והחיים חזרו למסלולם. היום יום שבת, זאת אומרת חופש להנות. התעוררתי בשעה תשע. כולן כבר היו באולם הגדול. אני נכנסתי לאמבטיה. כעבור כמה דקות יצאתי מאורגנת לארוחת בוקר וראיתי את פוטר. כן, פוטר עמד ממש מולי ליד מיטתה של סופי וחייך אלי. "פוטר?" שאלתי מבולבלת. "מה אתה עושה פה?" "באתי לבדוק למה את לא ירדת עדיין לארוחת הבוקר, ולהציע לך לצאת איתי להוגסמיד עוד שבועיים." הוא אמר בקול מעט שמח ועינייני. "אבל פוטר,איך נכנסת?" שאלי הרי המדרגות הופכות למגלשה כל פעם שמנסים לעלות בהן בנים "טוב,יש לי גלימה מיוחדת שמבלבלת את המדרגות" הוא ענה ראיתי את הגלימה ועינינה אותי דרכה לבלבל קסמים אך הוא החביא אותה מאחורי גבו. "אוואנס?הכל בסדר?" שאל פוטר וקטע אותי מהירהורי"מממ... בוא נראה... הוגסמיד עוד שבועיים, אני אשמח! אבל בתנאי שתתנהג אלי בהתאם." אמרתי. "ברור, ברור, אוואנס. אפשר לקרוא לך לילי?" הוא שאל אותי. "אני אחשוב עליך" עניתי קצרות וירדתי לאולם הגדול.לא שוכחת לבדוק שגם פוטר ירד. באולם ראיתי את חברותי יושבות ואוכלות. ניגשתי אליהן, והתיישבתי. "הרגע פוטר הציע לי לצאת איתו." אמרתי. "והסכמת?" שאלו שלושתן במקהלה. "כן" עניתי בפשטות והתחלתי לאכול. הן היו המומות מעט מחוסר ההתלהבות שלי. כנראה שזה מה שקורה כשפוטר מחזר אחריך מהשנה השלישית. פתאום, פרופסור דבלדור קם ממקומו, דבר שהיה לא רגיל בארוחות רגילות, ופתח את פיו: "יש לי הודעה חשובה..."
|