הו אלוהים לא שוב!

פנו דרך! עוד פרק מדהים מאת המחברת המהוללת Sarah1281!

תתכננו, זה גאוני.

"טוב, הנה, ילד," אמר הדוד ורנון, חיוך מגעיל על פניו. "רציף תשע – רציף עשר. הרציף שלך אמור להיות איפושהו באמצע, אבל נראה שעדיין לא בנו אותו, נכון?"

הארי גלגל את עיניו. "אתה סוג של אידיוט, אתה יודע את זה? ולא, לא הייתי ממליץ לך לעשות שום דבר מול כל העדים האלה," אמר הארי בנינוחות כשהביט בפניו של דודו שהתחילו להסגיל. הוא חשב שהוא בטוח למדי כשהוא אומר כל מה שהוא רוצה. הוא לא יראה אותו במשך תשעה חודשים שלמים. "כמובן שאין להם את הרציף כאן; זו רכבת לילדי קוסמים שמסתובבים עם פריטי קסם שתמשוך יותר מידי תשומת לב."

"אז איפה זה, ילד?" ירק ורנון.

"אתה פשוט עובר דרך המחסום. אני יודע שזה נראה כמו קיר לבנים, אבל אני מבטיח לך שזה לא. איך זה אפשרי, אתה שואל? קסם. למעשה, אתה יכול לבוא איתי, אם תרצה, ולראות בעצמך." הציע הארי.

הדוד ורנון נראה כאילו הוא עומד להתנפל על הארי, אבל הארי פשוט הנהן לעבר השוטר המקומי שעמד במרחק של עשרים מטר משם והדוד ורנון נסוג לאחור. "אתה תשלם על זה, ילד," לחש באיום ואז חזר לרכבו. כשנסעו משם, ראה הארי את דאדלי ודודה פטוניה צוחקים; ברור שדודו שיקר בנוגע למפגש.

כעת, הארי היה מודע לחלוטין לעובדה שהתגרות בדודו היא כנראה לא התוכנית הטובה ביותר, אבל הוא עמד מול אנשים מאיימים פי כמה מאנשים כמו ורנון דרסלי והוא לא התכוון להירתע בדיוק כמו כשהיה באמת בן אחת עשרה. הארי בעצם יכל למחוק כל סיכוי לשיפור מערכת היחסים עם דודו, אבל שאר בני משפחתו היו סיפור אחר.

הוא ידע שדודתו פטוניה אהבה פעם את אחותה, ופחדה מהמשמעות של נוכחותו של הארי מבחינת ביטחון בני משפחתה וקנאה בכך שלילי תמיד היתה יותר אהובה. קשה להתגבר על יותר מחמש עשרה שנות טינה, אבל הארי תמיד שנא את הקיץ ואת העובדה שמעולם לא היה לו מה לעשות, אז כדאי לו לנסות את זה. דאדלי היה דרך נוספת להמשיך בה. אמנם  בנקודת זמן זו הוא היה לא יותר מבריון מפונק, אך בסופו של דבר קיבל את הארי, לאחר תקרית הסוהרסן. הוא לא היה בטוח איך הוא יכול להאיץ את תהליך הפיוס עם דאדלי, אבל אולי כדאי לו לבדוק את זה. זה בהחלט יהפוך את החיים בדרך פריווט לשלווים יותר, זה בטוח.

"- הכול מלא מוגלגים, כמובן –"

הארי הרים את מבטו באחת כששמע את קולה של גברת וויזלי. הוא מיהר לכיוונם.

"עכשיו, שוב, מה מספר הרציף?" הארי תהה איך לכל הרוחות היא הצליחה לשכוח את מספר הרציף אחרי שעשתה זאת אלוהים יודע כמה שנים.

"תשע ושלושה רבעים!" קראה ג'יני. "אמא, גם אני רוצה ללכת..." הארי לא יכול היה שלא לחייך. למרות ששניהם היו צעירים מכדי שיוכל להתחיל לחשוב עליה שום דבר, היא עדיין היתה ילדה חמודה.

כאשר כל הוויזלים הגדולים עברו את המחסום, הארי ניגש אליהם.

"סליחה," אמר הארי.

"שלום יקירי. פעם ראשונה בהוגוורטס? גם רון מתחיל השנה," אמה מולי בחביבות.

"כן," הנהן הארי ופנה לרון. "היי, קוראים לי הארי פוטר."

כפי שהוא צפה, התגובה היתה מיידית. עיניו של רון זינקו מיד למצחו וג'יני צווחה. ובכן, לפחות עכשיו היא לא תתלונן שהיא לא ראתה אותו, אם כי הצפייה בבחירת ליבו מתנהגת כמו מעודדת הייתה מעצבנת מעט.

"אתה באמת הארי פוטר?" שאל רון.

"אתה באמת רון?" שאל הארי.

"ברור שכן," אמר רון במבט מבולבל. "למה שלא אהיה?"

"אני יכול לומר לך אותו הדבר," השיב הארי.

"אבל... אני לא מאמין שאתה באמת הארי פוטר!"

הארי משך בכתפיו. "טוב, אני מניח שמישהו צריך להיות, נכון?" הוא אמר, מסיר כלאחר יד את שערו מעיניו וחושף את הצלקת המפורסמת ביותר בתולדות הקסם. "אז בכל מקרה, תהיתי אם תוכלי לעזור לי למצוא את הרציף?" הוא שאל ופנה שוב אל  גברת וויזלי.

גברת וויזלי, שעיניה התמלאו דמעות כשגילתה מיהו הארי (כנראה כי לילד מנומס כזה היו חיים כל כך טרגיים ועוד בגיל כל כך צעיר), הנהנה. "כמובן, יקירי. כל שעליך לעשות הוא ללכת ישר לתוך המחסום בין רציפים תשע לעשר. אל תעצור ואל תפחד להתנגש בו, זה מאוד חשוב. הכי טוב זה לרוץ קצת אם אתה עצבני. קדימה, לך עכשיו, לפני רון."

הארי הודה לה על עזרתה ועבר אל הרציף. הוא הביט מסביב וחייך מעט כשראה את כולם, צעירים בהרבה מהפעם האחרונה שראה אותם.

לפתע, אחד מהתאומים וויזלי ניגש אליו. "רוצה עזרה?" הוא שאל. לרוע המזל, להארי לא היה מושג מי מהתאומים הוא זה, כיוון שמעולם לא הצליח להבדיל בניהם מההתחלה, וג'ורג' איבד את אוזנו בקיץ לאחר השנה השישית שלו ואז פרד נפטר, כך שמעולם לא הייתה לו ההזדמנות להבדיל בניהם אפילו אחרי שהתחתן עם המשפחה.

"תודה," השיב הארי.

"הי, פרד! בוא ותן יד!" אוקי, עכשיו הארי היה בטוח למדי שפרד הוא זה שפנה אליו. אחרי הכל, התאומים מעולם לא התייחסו לעצמם בשמם הנכון,  כיוון שככל הנראה זה נועד לדבילים פחות.

אחרי שהתאומים עזרו לו, הוא שוב סילק את שערו מעיניו, הפעם יותר בגלל המאמץ להרים את מזוודת בית הספר שלו (כנראה הוא צריך לכשף אותה כדי לגרום לה להיות קלה יותר) מאשר בגלל שהיה לו צורך לחשוף את עצמו לאנשים מסוימים לפני המיון. עם זאת, היה מוזר לראות שוב את ג'ורג' עם שתי אוזניים. לראות את פרד חי שוב. ליבו התכווץ לזמן קצר והוא ניסה לדמיין איך יהיה לראות כמה אנשים אחרים שאיבד. במיוחד סיריוס, שהיה עדיין באזקבאן.

"מה זה?" שאל ג'ורג'. כעת, לאחר שבארי הבין מי פנה אליו לראשונה, הוא ידע שיוכל להבדיל בניהם – לפחות עד שיעזבו את שדה הראייה שלו. כנראה ביל היה היחיד שהצליח להבדיל בניהם באופן עקבי, ומכאן שהוא האח האהוב עליהם. ובכן, ביל ופרסי, אבל השני היה מרוחק מכדי שיהיה מוערץ על ידי התאומים וויזלי.

"אלוהים," אמר פרד. "האם אתה –"

"הוא כן," אישר ג'ורג'. הארי לא יכול היה שלא לשים לב כמה מוזר שהתאומים וויזלי תמיד הצליחו להשלים זה את המשפטים של זה. הממ. לא משנה כמה טוב הם הכירו זה את זה, זה בטח די קשה. "נכון?"

"ובכן, אני באמת מבולבל, אם לזה אתה מתכוון." אמר הארי.

"הארי פוטר," קראו התאומים.

"לא," אמר הארי בעליצות.

"אתה לא?" שאל פרד, מבולבל.

"לא, אני לא. פגשתם אותו פעם?"

"טוב, לא, אבל..." פתח ג'ורג'.

"אז מה גורם לך לחשוב שאני הוא?" דרש הארי.

"טוב, יש לך צלקת," אמר פרד.

"גם לדמבלדור יש. אתה הולך להאשים אותו שהוא פוטר שתיים?"

"ברור שלא!" אמר ג'ורג' ונראה מהורהר. "פילץ', לעומת זאת..."

"אז מי אתה אם לא הארי פוטר?" שאל פרד בספקנות. "ולמה יש לך צלקת ברק על המצח?"

"ובכן, אחרי התקרית הקטנה והלא נחמדה עם אדון האופל, אמי החליטה שצלקות ברק נמצאות באופנה, וירתה עלי קללה פוצעת." הארי עצר. "לפחות, זה הסיפור הרשמי. אני חושב שזה היה לפני שאבא שלי אזר אומץ לעזוב לשלושה חודשים כדי לאמר לאמא שלי שאולי היא צריכה להשאיר את הבישול לגמדוני הבית." פרד וג'ורג' פשוט בהו בו. "הי, אל תשפטו! ואני דראקו מאלפוי, דרך אגב." הוא הציץ בהם בחשדנות. "אתם טהורי דם, נכון?"

חסר מילים, פרד הנהן.

ג'ורג' מצא את קולו ראשון. "אתה דראקו מאלפוי?"

"יש לך בעיה עם זה?" הארי שילב את ידיו.

"לא, אבל... ההורים שלך בלונדיניים?"

"לאן אתה חותר?"

"איך לשני בלונדיניים יכול לצאת בן שחור שיער?" שאל ג'ורג' בסבירות.

"לא, אמי לא ניהלה רומן מאוד פומבי עם סוורוס סנייפ, איך אתה מעז להציע את זה בכלל!" קרא הארי.

פרד הרים את ידיו. "הירגע, הוא לא התכוון להעליב אותך."

"טוב, הוא העליב," הארי משך באפו. "למעשה, אני הולך לכתוב לאבא שלי ממש עכשיו."

"הוא לא עדיין על הרציף?" שאל ג'ורג' המום.

"כן הוא כן, אבל בעצם לדבר עם קרובי המשפחה שלך זה רק לחצויי הדם." במילים אלה הארי הלך בסערה, תוהה איך לכל הרוחות הוא הצליח לשמור על פרצוף רגיל לאורך כל דו השיח. עם זאת, דבר אחד הוא ידע – הוא בהחלט יזכה לכבוד מהתאומים אחרי שיבינו שהוא רימה אותם.

"היי, אמא, נחשי את מי פגשנו על הרכבת," שמע הארי את פרד אומר.

"מי?" שאלה מולי.

"דראקו מאלפוי!"

"זה כלום, אני פגשתי את הארי פוטר," ג'יני אמרה לו, עדיין נשמעת המומה.

"למה בכל מקרה רציתם לפגוש אותו?" שאל רון.

"הפגישה איתו לא הייתה החלק המעניין," הסביר ג'ורג'.

"אז מה היה?" שאל רון.

"כנראה שאמא שלו וסנייפ ניהלו רומן והוא מה שיצא!" קרא פרד.

"מה?" שאלה מולי. זו רכילות הרבה יותר טובה מאשר 'אלבוס דמבלדור התאהב בטירוף בגלרט גרינדלוולד' בשנה שעברה. בכנות, הייתם חושבים שריטה סקיטר תלמד להפסיק למציא סיפורים מופרכים כאלה. ברור שדמבלדור נדהם עד חוסר מילים מהשקרים הבוטים ולכן לא יכול היה לטרוח להכחיש זאת.

"זה נכון, הוא כמעט הודה בזה," אישר ג'ורג'.

"אני חייבת למצוא את אנדרומדה," מלמלה גברת וויזלי. "תהיו ילדים טובים!" ועם זאת היא מיהרה ללכת, ג'יני נגררת מאחוריה, שולחת מבטי געגועים לאחור לעבר הרכבת.

"מישהו יושב כאן?" שאל רון, נכנס לתא של הארי בהיסוס.

"לא, בוא," הזמין הארי.

"היי, רון," אמר ג'ורג' ונכנס לתא שלהם. "תקשיב, אנחנו הולכים – למה אתה יושב עם מאלפוי?"

"מאלפוי?" רון נראה מבולבל. "אתה מתכוון אליו?" הוא החווה לעבר הארי.

פרד הנהן.

"אבל זה לא מאלפוי, זה הארי פוטר," הסביר רון.

"מה?" שאל פרד. "אבל... אבל אמרת לנו שאתה דראקו מאלפוי."

הארי משך בכתפיו. "מה אני יכול להגיד? הארי פוטר, דראקו מאלפוי... לפעמים אני מתבלבל."

"ג'ורג', אני חושב שעבדו עלינו," אמר ג'ורג'.

"האם לשנים הראשונות מותר לעשות את זה?" תהה פרד. "זה אומר שגם מה שאמרת על סנייפ לא נכון?"

"אולי כן," אמר הארי בניטרליות. "אתה מוזמן להפיץ את השמועה בכל מקרה."

עיניהם של שני התאומים אורו והם עזבו למסדרון. הארי חש אשמה קלה כי הוא תכנן לעשות מאמץ שלא להפוך את דראקו מאלפוי לאויב המושבע שלו (כי בכנות, אם הוא באמת רוצה אחד כזה, תמיד יש לו את וולדמורט), אבל אז החליט שמאז שדראקו הפיץ את אותה השמועה על אימו וסנייפ, זה היה הוגן.

"אתה הגיבור שלי," פלט רון.

"בגלל עיוות הפנים שלי?" הארי שאל.

"לא, כי מתחת את פרד וג'ורג'," הסביר רון. למבט אי האמון של הארי, הוא מיהר להוסיף, "אבל הצלקת שלך לגמרי מגניבה גם."

"כן, זה היה מאוד נחמד מצד וולדמורט לתת לי צלקת כל כך נראית לעין כשניסה לרצוח  אותי באכזריות כתינוק," אמר הארי ביובש.

רון בהה בו, מתפעל וקצת מזועזע. "אתה באמת לא צריך להגיד את השם שלו, אתה יודע."

"אתה יודע, ככל שיותר אנשים אומרים לי את זה הסיכוי שאקשיב להם קטן יותר," הוא אמר באגביות.

רון נראה קרוע בין הצורך לגרום להארי להבין את החשיבות של לא להגיד את הכינוי הקטן והמטופש של טום רידל ללשאול עוד על הלילה בו נפגשו השניים לראשונה. "אתה זוכר את זה?"

"אתה מבין שהייתי אז בן חמישה עשר חודשים, נכון?" שאל הארי והרים גבה.

"אני יודע!" הגן רון על עצמו, למרות שטון הקול שלו הוכיח שלא נראה שהוא באמת מבין שהארי צעיר מכדי לזכור אפילו כמו שצריך את האירוע, שלא לדבר על איזשהו גורם לנפילתו של וולדמורט. "פשוט חשבתי שתזכור בגלל הצלקת."

עכשיו הגיע תורו של הארי לבהות. "אתה יודע, אני מתחיל לחשוב שאתם באמת לא יודעים כלום על איך שצלקות פועלות," אמר, נזכר איך כולם חשבו שהצלקת הפכה אותו לשנה לסכיזופרני שקרן.

"למה אתה מתכוון ב'אתם'?" שאל רון.

"אתה יודע, קוסמים," הסביר הארי.

"אבל אתה קוסם," ציין רון.

"כן, אבל גודלתי על ידי מוגלגים," הסביר הארי.

"מה זה משנה?" שאל רון.

הארי חייך למראה חוסר יכולתו של רון להבין מדוע זה ישנה. הוא היה כל כך תמים אז... "למוגלגים אין קסם, מה שמאלץ אותם להיות הרבה יותר הגיוניים."

"אה." רון הביט בציפייה בהארי.

הארי נאנח. "ולשאלתך, אז כן, קצת."

"מה אתה זוכר?" שאל רון בשקיקה. זה היה החלק המעצבן בכך שרון היה כל כך תמים; הוא נטה להיות בעל טקט של טרול. הוא השתפר בהרבה בלא לשאול שאלות כואבות כמו מה הוא זכר בפעם הראשונה שמישהו ניסה להרוג אותו לאחר שהחל לצאת עם הרמיוני.

"טוב," אמר הארי, מנסה לחבר את כל ההבזקים שראה לאורך השנים. אני זוכר מישהו שאני מניח שהוא אבא שלי אומר לאמא שלי לקחת אותי וללכת. ואז יש אקשן, מישהו שאני מניח שהיא אמא שלי מתחננת בפני וולדמורט שיחוס לי על החיים, הוא אומר לה לעמוד בצד ולתת לו להרוג אותי, היא אומרת לא ומבקשת להרוג אותה במקום זאת, הוא מסכים, ואז יש הרבה אור ירוק והמצח שלי הרגיש כאילו הוא בוער," הסביר הארי.

עכשיו רון נראה מזועזע. "אני מצטער, חבר, לא חשבתי -"

"זה בסדר," הארי דחה אותו. רון באמת היה צריך לחשוב, אבל באמת, הוא היה רק בן אחת עשרה, והיה הבן של מולי וויזלי, חי חיים מאוד מוגנים. "האם כל המשפחה שלך קוסמים?" שאל הארי, מחליף נושא במהירות.

"אה - כן, אני חושב שכן," אמר רון. "אני חושב שלאמא שלי יש בן דוד רחוק שהוא רואה חשבון, אבל אנחנו אף פעם לא מדברים עליו."

הארי קפא. הוא לא האמין שלא הבין את זה בפעם הראשונה, אבל אם להיות הוגנים, הוא היה אז רק ילד. "למה לא?"

רון נראה מבולבל. "למה אתה מתכוון?"

"הבן דוד הרואה חשבון, הוא קוסם?"

"לא," ענה רון, עדיין לא מבין.

"בגלל זה אתם לא מדברים עליו?"

"אה…" ברור שרון מעולם לא חשב מדוע הם העמידו פנים שאין להם קרוב משפחה סקיב. בדיוק כמו שהדרסלים אהבו להעמיד פנים שאין להם אחיין קוסם. אם וויזלי, מכל האנשים, עלולים להיכנע לדעות קדומות מסוג טוהר-דם, אין פלא שההתנגדות האמיתית היחידה של וולדמורט הגיעה מקבוצה שתפקדה יותר כמו החבורה של אלבוס דמבלדור במסעו לכפר על העזרה לגרינדלוולד הרבה קודם. ובכל זאת, העובדה שרון לא הבין שחוסר הקסם שלו הוא הסיבה שהם התעלמו מבן דודו, יכולה להיזקף לזכותו, ולכן הארי הניח שהוא לא יכול לסבול את התסכול שלו מהמצב העגום של עולם הקוסמים שבו כולם עם דעות קדומות נגד כולם חוץ ממנו. שלא לדבר על זה שזה יהרוס לחלוטין כל סיכוי שהם יהיו חברים.

"מישהו ראה קרפד? נוויל איבד אחד," אמרה הרמיוני, נכנסת לתא כשהיא גוררת אחריה את נוויל.

"לא, אבל את תמיד יכולה לזמן אותו," הציע הארי.

"אני לא יודעת את הכישוף הזה," הודתה הרמיוני ונשמעה נבוכה שהיא לא יודעת לעשות כישוף שהם ילמדו רק עוד כמה שנים.

"הנה, אני אעשה את זה," אמר הארי והוציא את שרביטו. "אציו הקרפד של נוויל!"

שום דבר לא קרה והרמיוני הביטה בו בספק. "אתה בטוח שזה כישוף אמיתי?"

הארי הנהן. הו, הוא היה בטוח לחלוטין.

"ובכן, זה לא יעיל במיוחד, נכון -" דבריה נקטעו כשטרבור עף דרך הדלת. "הו!"

רון הביט בהארי בהפתעה. "אם אתה יודע לזמן את הקרפד שלו, למה לא עשית את זה בפעם הראשונה שהוא היה כאן?"

כי הוא רצה לעשות על הרמיוני רושם ראשוני טוב? "אני מניח שלא חשבתי על זה," הוא שיקר.

"ניסיתי גם כמה כשפים פשוטים, רק לצורך תרגול, וכולם עבדו לי. אף אחד לא קוסם במשפחה שלי, אז זו הייתה ממש הפתעה בשבילי, אבל כל כך שמחתי, כמובן, זאת אומרת, אומרים שזה בית הספר לכישוף הכי טוב שיש."

"אם כך, זה לא נוח שזה במקרה הקרוב ביותר למקום בו אנחנו גרים?" הארי מלמל.

הרמיוני הביטה בו. "למדתי את כל ספרי הלימוד שלנו בעל פה, כמובן, אני רק מקווה שזה יספיק - אני הרמיוני גריינג'ר, דרך אגב. מי אתם?"

"אני רון וויזלי," רון הצליח לומר לאחר שהביט בה בעיניים פעורות במשך שלוש דקות תמימות.

"הארי פוטר," אמר הארי.

"אתה באמת הארי פוטר?" שאלה הרמיוני בסקרנות.

"למה אנשים לא מאמינים לי שאני יודע את השם שלי?" הארי שאל את נוויל, שרק משך בכתפיו. "והרמיוני, לא ידעתי שאני קוסם עד שקיבלתי את המכתב שלי, כי קרובי המשפחה שלי מסרבים להכיר בקסם, ורון אמר לי שיש הרבה בני מוגלגים בהוגוורטס, אז אני בטוח שאת תהיי בסדר. חוץ מזה, אני בספק אם מישהו אחר טרח לשנן את כל ספרי הלימוד אז אני חושב שזה לא רק מספיק, את הרבה לפני כולם,"

"באמת?" הרמיוני התרגשה.

"באמת,"אישר הארי. "אם כי, אכן שיננתי את ספר הלימוד של שיקויים," הודה.

רון נראה מזועזע מהמחשבה שחברו הטוב הפוטנציאלי הוא תולעת ספרים והתקרב אל נוויל.

"אבל זה רק בגלל ששמעתי שהמורה שלנו שונא את אבא שלי ואני לא רוצה לתת לו סיבה לשנוא אותי," הוסיף הארי במהירות. לא שסנייפ יזדקק לסיבה, אבל לפחות הוא לא היה מבייש אותו עם שאלות הפתע ביום הראשון שלו. כנראה שהארי יכל פשוט לחפש את השאלות הספציפיות האלה, אבל אז סנייפ עלול להתעצבן ולשאול אותו עוד. שלא לדבר על שעברו שנים מאז השיעור הראשון שלו עם סנייפ והוא אפילו לא זכר מה היו השאלות או מה מספרן.

"אה, אז זה בסדר," אמר רון, נרגע.

"אתה מופיע בהיסטוריה מודרנית של הקסם ובעלייתם ונפילתם של כוחות האופל, אתה יודע," אמרה לו הרמיוני.

"טוב, לא הייתי מאמין לכל מה שאת קוראת," אמר לה הארי באי נוחות.

"למה לא?" שאלה הרמיוני.

"כי בזמן הזה מחר, הנביא היומי והשבועון למכשפה כנראה יפרסמו סיפור על איך דראקו מאלפוי הוא ילד האהבה של נרקיסה מאלפוי וסוורוס סנייפ," אמר הארי.

"אני חוששת שאני לא מבינה," הרמיוני קמטה את מצחה. "מי אלה -"

"אל תדאגי," אמר הארי. "את עוד תגלי."

"אני מניחה שאני צריכה ללכת, עכשיו, כשמצאת את טרבור,"אמרה הרמיוני וקמה. נוויל הלך בחוסר רצון בעקבותיה.

רון, בן האחת עשרה, לא שם לב שברור שהם רוצים להישאר, אבל הארי כן ולבו יצא לעבר חבריו לעתיד. "הי, למה שלא תישארו קצת? יש לנו יותר מידי אוכל, אנחנו צריכים קצת עזרה לאכול אותו."

הרמיוני נכנסה והתיישבה שוב.

"תודה, הארי," אמר נוויל בשקט.

זמן קצר לאחר מכן, דראקו מאלפוי נכנס לתא.

"נוויל לונגבוטום," הכריז בגאווה.

"אה, כן?" שאל נוויל, מופתע.

"לא אתה" אמר לו דראקו. "הוא," הוא הצביע על הארי.

"סליחה," אמר לו הארי. "אבל זה נוויל."

"אה. הייתי קרוב?" שאל בתקווה.

"איך אתה יכול להיות קרוב? אני או לונגבוטום או שאני לא. ולפרוטוקול, אני לא."

"ובכן, אתה יכול להיות קשור אליו," ציין דראקו.

הארי נחר. "כנראה שכן, בגלל כל ההתרבות,"

דראקו בחר להתעלם מכך, בחלקו משום שרצה לברר מיהו הארי (אחרי שהוא ככל הנראה בילה את החודש האחרון באובססיביות לגביו) ובחלקו מכיוון שזה נכון. "אז מי אתה?"

"זה הארי פוטר," הרמיוני עזרה.

דראקו צחק. "לא, באמת, מי הוא?"

הארי פשוט הרים את הפוני שלו.

"וואו, אתה באמת הארי פוטר," אמר דראקו, נשמע מעט מופתע.

"כן," הארי אמר, נזכר במעורפל במשהו מהשנה הראשונה שלו. "אנשים לא דיברו על זה?"

"טוב, כן," הודה דראקו. "אבל הם גם דיברו על סיפור מאוד מגוחך על היותי הילד של פרופסור סנייפ."

"באמת?" שאל הארי בתמימות. "וואו, אני מניח שאנשים יאמינו לכל דבר."

"אבל הארי," הרמיוני תמהה. "אתה לא כבר -"

"יודע שאנשים יאמינו לכל דבר?" נוויל, במפתיע, קטע אותה; הוא הבין שהארי הוא שהתחיל את השמועה. "כן, הוא ידע, הוא היה מפורסם במשך שנים, אז אני מניח שהוא ידע."

"אז אתה דראקו מאלפוי?" רון צחקק, רמת הבגרות בת האחת עשרה שלו מצאה את השמועה מצחיקה.

למרבה המזל, דראקו פירש לא נכון את השעשוע של רון. "חושב שהשם שלי מצחיק, נכון?" ואולי לא כל כך למרבה המזל. "אין צורך לשאול מי אתה. אבא שלי אמר שלכל הוויזלים יש שיער אדום, נמשים, ויותר ילדים ממה שהם יכולים להרשות לעצמם."

"וואו, זה ספציפי באופן מוזר," העיר הארי. "אני מבין שאבותיכם מכירים זה את זה? וכנראה לא ביחסים הטובים ביותר."

דראקו הנהן. "אתה צודק, פוטר. מהר מאוד אתה תגלה שכמה משפחות קוסמים טובות בהרבה מאחרים. אתה לא רוצה להתיידד עם סוג לא נכון. אני יכול לעזור לך בזה."

הארי נאנק בליבו. זה היה כאילו מאלפוי מנסה להפוך לאויב שלו או משהו כזה. כמובן, לא שהארי יכל לראות בנער בן אחת עשרה את האויב שלו, אבל הוא ידע ששנות לימודיו ילכו הרבה יותר בקלות עם אדם אחד פחות שירצה לחסל אותו. איך להתמודד עם זה בצורה הטובה ביותר? הוא כמובן לא יכול היה ללחוץ את ידו של מאלפוי, כי הוא יבין את הרעיון הלא נכון והמעשה ירחיק את שאר האחרים בתא. אבל איך הוא יכול להתנער מזה ובכל זאת להיחלץ מיריבות חסרת טעם של שבע שנים?

לבסוף הוא אמר, "אני בטוח שאתה יכול, דראקו, אבל העניין הוא שאני עדיין חדש בכל העניין הזה של 'קסם הוא אמיתי' ולכן אני לא בטוח אם באמת אוכל לבחור בחירה מושכלת בזה הרגע. לא היית רוצה שאני אבחר את רון רק בגלל שהתחלקנו בסוכריות ושחשבת שאני נוויל, נכון?"

דראקו שקל. "אני מניח שלא."

"וחוץ מזה, אני ממש ממש רוצה להגיע לפחות לבית הספר לפני שאני מוצא לי יריב," אמר הארי בדיפלומטיות. "אז אולי בשלב מסוים אני אחליט שאתה צודק, ורון הוא שורש כל הרוע, ואקבל את ההצעה שלך. אולי לא. אבל בינתיים, אני עדיין צריך להבין מי מכם צודק." למעשה, הוא ידע בדיוק מי צודק ובמי בסופו של דבר יבחר אם מאלפוי או רון יכפו עליו. אבל זה היה דבר די הגיוני שמישהו שבקושי הכיר מישהו מהם יאמר.

"בסדר," דראקו הסכים בעל כרחו. "אבל בקרוב תראה שאני צודק." ועם זה הוא עזב, אף חברות לא התפרקה.

הפרק הקודם		הפרק הבא