חצי ירח

זו הייתה הפעם השישית או השביעית שרמוס וטונקס עבדו יחד באותה המשימה לבד. זו גם לא הייתה הפעם היחידה שדיברו. אבל הפעם הזו זו הייתה השיחה הכי שקטה עם זאת כה רועמת בין השניים. רמוס לא החליף עם טונקס מילה מאז אותה שיחה.
מיד כשחזרו למפקדה, בכיכר גרימוולד מספר 12, נמלט רמוס לחדרו וניסה להירדם ללא הצלחה. הוא חשב על דבריה שוב ושוב.
למחרת, הוא ניגש לדמבלדור וביקש משימה שתרחיק אותו מהמפקדה. מנימפדורה.
הוא נימק את הסבריו אף על פי שדמבלדור כלל לא ביקש: שהוא אינו תורם כבעברו, שזו תמורתו המרכזית למסדר, הוא אינו עובד כך שמשימת ריגול במטה אנשי הזאב היא משימת עבודה ארוכה שמתאימה לאופיו. ודמבלדור נעתר לבקשתו.
הוא הועבר מיד, מגיע מדי פעם לפגישות חטופות כשבסופן אם לטונקס היה מזל ואינו ברח אחריהן, הסתגר בחדרו עם סיריוס.
הוא לא ענה לה למעט המכתבים שכתבה, הוא מיעט לדבר איתה כשנפגשו, נעשה מרוחק באופן כה בוטה וכפוי טובה.
היא זעמה עליו כל כך. עם השבועות הזעם הפך לכאב, ובתורו, הפך לגעגוע.
היא כל כך כעסה על עצמה שסיפרה לו מה היא מרגישה. אבל לפחות עכשיו הוא ידע מה היא מרגישה. היא הבינה שאם לא הייתה "מפילה" עליו ידיעה מרעישה שכזו, לא היה סיכוי שיבין זאת לבד.
כל כך חכם. אבל כל כך איטי.
אף אחד מלבדה (ואולי מלבד דמבלדור, חשבה) לא שם לב לשינוי בהתנהגותו של רמוס.
טונקס אף פחדה שמא מישהו יבחין בשינוי שלה. פחות מדברת, פחות קופצת.... והרבה פחות נופלת.
היא הזניחה את סיריוס, לאט לאט כמו אחים תאומים, החלו להרגיש באופן זהה. שניהם היו סגורים, עצובים ודיכאוניים.
יום אחד כאשר ציוות דמבלדור את רמוס וטונקס יחד, לליווי של הארי, רון, הרמיוני, פרד, ג'ורג' וג'יני חזרה אל הוגוורטס, היא כל כך שמחה לראות אותו. טונקס מיד שינתה את צבע שיערה לעליז מן הרגיל. ועליז למין מאורע שכזה. שכן, היו אלו ימים בודדים לאחר התקפתו הקשה שלארתור וויזלי. לא שטונקס לא אהבה את ארתור וויזלי, הפצוע. אבל טונקס אהבה את רמוס יותר.
היא נשבעה שלא תבכה על כך שרמוס מתעלם ממנה לחלוטין. שבועה שהחזיקה מעמד עד שהגיעה לבית הוריה וישנה בחדר ילדותה.

"אני כל כך עייפה! המשימות של המסדר והלשכה ביחד כל כך קשות שכואב לי להודות שאני מותשת!" סיפרה בזמן שהתמתחה מתחת לבישוליה של מולי וויזלי.
טונקס לבשה חולצה קרועה ללא צווארון של להקת אחיות הגורל בצבע ורוד חושפת כתף, ג'ינס משופשף ופשוט עם נעלי עור הדרקון. היום שיערה היה קצר עד לקארה, שחור עם קצוות בלונדיניים ודיברה לסיריוס, ארתור, מולי וקינסגלי. על אף שקינגסלי לא נראה מושפע מכך, הסכים איתה.
"באמת נזכרתי, אני צריכה להחליף לרמוס המסכן את התחבושות, אני צריכה להעיר אותו." אמרה מולי באגביות מעל סירי הבישול.
רמוס? חשבה טונקס. "מה, רמוס כאן?" שאלה בתמיהה.
"כן. הוא הגיע מוקדם בבוקר, תשוש נורא. אתמול היה ירח מלא," הסביר ארתור.
ליבה של טונקס זינק, ואמרה למולי שאחזה את ערכת העזרה הראשונה: "האמת שלא מפריע לי ללכת להחליף לו בעצמי. אני רוצה להרגיש מועילה יותר-" אמרה והוסיפה למראה החש הניכר על פניה של מולי. "-או שאוכל להחליף אותך בבישולים מולי! נדמה לי שלמדתי להכין תבשיל צ'יל-" אמרה וטרם סיימה לדבר הושיטה לה את התיק מפוחדת ממה שטונקס עלולה להמשיך להגיד.

היא טיפסה לחדרו של רמוס, נכנסה מבלי לדפוק וטרקה את הדלת בשקט מופתי.
היא התקרבה למיטתו וראתה אותו שוכב תשוש על גבו, שמיכה משוכה על חלציו, ללא חולצה וסביב חזהו כרוכה תחבושת לבנה.
טונקס התיישבה על מיטתו ועל ידו. מלטפת את פניו ואת חזהו המצולק והפצוע, היכן שהתחבושת נחה. רמוס זע מעט, טונקס הרגישה שהוא התעורר אך לא פקח את עיניו.
פעמים בודדות מצאה את עצמה מחטאת לו פצעים, מראה גופו המצולק ובאופן מוזר גם חסון מעט לא היה זר לה. עם זאת, היא שמה לב שרזה מאוד ממה שהיא זוכרת, איבד מעט מן השרירים שהיו לו. גופו היה שזוף ושדוף יותר והתווספה לו צלקת חדשה וגדולה ביותר בבית החזה.
היא הצליח להסיר מעליו את התחבושת הישנה ולכרוך אחריו את החדשה, אומנם לא מהודק כמו של גב' וויזלי אך טונקס בהחלט נראתה מרוצה מעצמה.
טונקס הסתכלה עליו מבלי לזוז, לא מרגישה בזמן שעובר.
"...'דה..."
היא שמעה פתאום חלושות. "מה?" אמרה בקול מופתע, שכן לא בטוחה הייתה אם הוא לא הגיע מהדמיון שלה.
"תודה", אמר לפתע רמוס באותו קול חרשי, פוקח אט אט את עיניו ונראה כאילו מסתבך בין ריסיו הארוכים.
טונקס חייכה. וידעה שאם יש יתרון להיותה אדם חסר טקט, חסר קורדינציה וחסר אכפתיות על מה החברה חושבת עליה, אין לאף אחד ציפיות ממנה.
היא ליטפה את פניו, והוא עצם את עיניו חזרה עם המגע. היא זיהתה עיוות של חיוך על פניו. היא ליטפה את שפתיו, משם את סנטרו. נגעה קלות בחזהו ורכנה מעליו לנשק אותו.
היא הייתה בטוחה שהוא יתנגד, אבל ברגע ששפתיו נגעו בשלה, רמוס הניח ידו האחת על סנטרה והשנייה על גבי רגלה, והחזיר לה נשיקה ארוכה.
השפתיים שלו היו רכות למגע, היו לו ריח מתקתק של קקאו ועורו היה חם כאילו זה עומד לפרוץ בלהבות.
רמוס התרומם מעט, ומושך אליו את טונקס ומלטף את צווארה, יורד לנשק אותם. היא הסתדרה והתיישבה עליו כשכל רגל חובקת את צידו האחר והוא אוחז במותנייה.
טונקס לא הבינה מה זה הדגדוג הנעים והחמים שהרגישה בבטן, שמתפשט כמו ערפל במעלה גופה, שרק מתגבר בכל ליטוף ומגע שלו.
מנשיקה הססנית וחטופה, הם הגבירו את הקצב לאחת חמה, אוהבת וסוערת. קרב שליחת ידיים שהתנהל בהסכמה אילמת.
שניהם לא שמו לב לזמן שעבר מאז שנכנסה לחדר, הוא תופס ביד אחת במותן שלה וידו השנייה תומכת בגבה. והיא תופסת בפניו ומצמידה אותו אליה כאילו הכאב שיתלווה אם תשחרר אותו יהיה כה קשה מנשוא.
הדלת נפתחה בלי התרעה, שם עמדה גב' וויזלי בסינר פרחוני קוטעת את המחזה שלפניה.
רמוס וטונקס מביטים בה בקיפאון זהה. מולי, אחוזת ההלם, יצאה מהחדר בטריקה מבלי לומר מילה.
רמוס כאילו זה עתה הבחין לראשונה בטונקס, דחף והדף אותה מעליו מסרב להביט בה כאילו כל מה שקרה זה עתה היה לא יותר מחלום שחלם.
הוא הזיע, ונראה כאילו מנסה לקום מהמיטה ולעמוד בשארית כוחותיו, בעודו מועד נשען על הקיר מרכין את ראשו, מסרב להביט בסביבה.
מקווה שתבין שעליה לעזוב אותו לנפשו.
"רמוס..." היא פתחה. "מה קר-"
"לכי."
"רמוס?" היא שאלה בחשש
"לכי!" צעק. ולראשונה הבחינה בזאב שבאדם.
"לכי מכאן..." אמר בקול צרוד וחלש, וטונקס חשדה שזולגות לו דמעות.
"רמוס, הכל בסד..." היא התקרבה אליו, אחוזת בכתפו ביד אחת ומשחררת הנחת כאב.
נראה היה שגופו כל כך חם עד שקיבלה כוויה ממגע.
היא הביטה בידה, שהייתה אדומה מעט ורצה לחדרה מתאפקת לא לבכות.


"מולי..."
פסע רמוס לתוך המטבח לבוש במכנס טרנינג שחור וישן, כשעל פלג גופו העליון עליונית לא רכוסה מספיק, שאפשרה למולי להביט אל התחבושות המבצבצות. ובידו החזיק בערכת העזרה הראשונה שנשכחה בחדרו.
מולי שעמדה במטבח אופה עוגיות ושותה מתוך ספל נבהלה. הביטה ברמוס בחשש וצעדה לאחור.
ליבו של רמוס נמחץ בקרבו, מבין את הרמז, והולך אחורנית משפיל את מבטו.
"לא התכוונתי... להבהיל." מתאמץ לומר.
השעה הייתה כבר שעת לילה מאוחרת והופתע שגב' וויזלי עדיין שוקדת במטבח, משום שקיווה לא להתקל באף אדם.
השניים עמדו בדממה, מולי עדיין מביטה בו ורמוס מביט ברצפה.
"התכוונתי להחזיר את זה," אמר, ומציג לה את הערכה שבידו, "אני חוזר הלילה."
מולי ניגשה אליו, הוא הרים את מבטו ולקחה את החפץ מידו מסדרת אותו על גבי מדף.
"רמוס..."
"מולי, אני..." קוטע את דבריה ומשיר מבט לתוך עיניה. "אני מבקש. אל תספרי לאף אחד על מה שקרה. לא לארתור, ובמיוחד לא לסיריוס. זו הייתה טעות ושגיאה בשיקול דעתי. זה קרה פעם אחת וזה לחלוטין לא יחזור על עצמו."
"לא התכוונתי לספר לאף אחד, רמוס." אמרה מולי שעל פניה הופיעו ארשת פנים רכות יותר.
"תודה רבה." אומר ומנסה לנסח את מילותיו, "מולי, טונקס חשובה עבורי מאוד. לא הייתי רוצה לפגוע בה. בשום צורה. לא הייתי רוצה... להביך אותה."
מולי הנהנה.
רמוס יצא מן המטבח ודקות אחדות לאחר מכן עזב את כיכר גרימוולד מספר 12.

היא הבינה שאין עוד טעם להישאר בבית משפחת בלק הישן והמעופש, הרי, הסיבה היחידה שלמענה נשארה לגור שם, עזב. ויחד איתו הרצון להמשיך הלאה.
היא ארזה את חפצייה מבלי לספר לאף אחד ועברה לגור בדירה משלה לא רחוק מבית הוריה.
היא הגיעה לישיבת מסדר נוספת, שאליה הוא לא הגיע. פעם נוספת. הישיבות האלה היו התירוץ הכי טוב שיכלה כדי לראות אותו ומאז אותו חלום ספק מציאות התקוות התפוגגו להן כמו התקווה להכריח את פאדג' להתמודד עם האמת.
קינגסלי פתח בכמה מקרי מוות שלא נראו טבעיים לקוסמים ומוגלגים יחד. ואת חששו ממספר עובדי המשרד, ביניהם גם כמה הילאים, שחשד, שאלו משתפי פעולה עם אוכלי המוות.
ארתור קפץ את שפתיו, ואמר שכבר לא ניתן לסמוך על אף אחד יותר. שיש פחד וחשש מרובים להכניס לשורותיו של המסדר עוד תומכים.
קינגסלי נאלץ להודות שהוא מסכים איתו. וטונקס נאלצה להודות שהיא אפילו לא שמעה דבר משיחותיהם.
בסיום הישיבה והארוחה, טונקס התנדבה לפנות את השולחן ושברה בסך הכל שני כוסות שתיקנה בהנפת שרביט.
היא ומולי נותרו היחידות במטבח.
"מולי - " פתחה טונקס.
"אל תדאגי, יקירתי. אני יודעת. אני לא מתכוונת לומר מילה." הרגיעה אותה וסקרה את מלבושיה של טונקס, במבט עוקצני, שהיום לבשה מכנס ג'ינס קצר יתר על מה שמולי הייתה מסכימה לג'יני ללבוש, חגורה גדולה ומהודקת ובתוכן הידקה את כל הסוודר הרחב והזרוק שטונקס מאוד אהבה.
"מולי, בבקשה ממך. אל תשפטי. לא בחרנו להתאהב..."
מולי קפצה למשמע אוזנייה. להתאהב?
"טונקס, יקירה. לא ידעתי..." קוראת מולי, מתפלאת.
"מובן שלא. רק חשבת שאני איזו זנזונת, שלובשת ועושה מה שבא לה, שקופצת על כל דבר גם אם הוא אדם זאב מזדקן?" שאלה בהתרסה.
ובינה לבין עצמה גב' וויזלי נאלצה להודות בכאב שטונקס צדקה וקלעה באופן מדויק. גב' וויזלי שהתביישה נורא לא חשבה על דבר מלבד לאסוף את טונקס חיבוק אימהי.

הפרק הקודם		הפרק הבא