המחלקה הקסומה

**אזהרת טריגר , חתכים התקפי חרדה** 

הם ישבו בחדר ההוא כמעט שעה שלמה , לדעת דראקו הם ישבו שם שנים רבות , לפחות ככה הרגיש בכל פעם שדיברו עליו , ובשיחה הזו , דיברו רק עליו !

דראקו הפסיק להקשיב כשאימו החלה לבכות , היא דיברה על כמה קשה נהיה להיות איתו ושהוא לא מדבר , שהידיים החתוכות שלו מפחידות אותה והיא חסרת אונים .

הרופאה גרין שאלה את סנייפ אם הוא אביו של דראקו , מה שגרם לדראקו לגחך .

"מה הצחיק אותך דראקו?" שאל קול איטי , זה היה המרפא ווקר , קולו היה איטי כמו של צב . מה ששיגע את דראקו .

"סתם , שסנייפ הוא אבא שלי " אמר דראקו בשקט , חושב על אביו שלא רצה להיות באותה הפגישה. לדעתו , זה היה משפיל שמאלפוי יהיה במקום שכזה .

דראקו הסכים אך באותה המידה גם שמח שאביו לא שם ושהוא לא בבית , "בית" אם אפשר לקרוא למקום ההוא כך . דראקו לא ידע איך בית מרגיש . הוא חשב שהוא ידע אבל הגיע למסקנה שאם בכל פעם שאתה חוזר אתה מרגיש פחד ורצון עז לא להיות יותר באותו המקום , או להיות בכללי

זה לא בית , לדעת דראקו .

"אז דראקו , מה אתה יכול לספר לנו על עצמך , על המצב על מה שאתה מרגיש ?" נשמעה שאלה שהוציאה את דראקו ממחשבותיו , הוא הרים את ראשו שנח בין ידיו , רואה את כל האנשים בחדר מסתכלים עליו כאילו הוא עומד לפתוח בהצגה .

" אני בסדר , אני מניח " אמר דראקו באדישות , אדישות מלאה כאב לחדי העין שבנינו .

הייתה שתיקה ארוכה בחדר , עד שסוורוס החליט גם הוא לתרום לצרה .

"דראקו , הייתי אומר שבסדר זה הדבר האחרון שיתאים למצבך ברגע זה . "

דראקו הסתכל על סנייפ , וקלט את מבטו , מבט שראה פעמים מעטות בחייו

דראקו ראה דאגה וכאב , סנייפ דאג לו .

הוא נשם עמוק .

"הוא צודק , אני לא בסדר , למען האמת אני לא יודע מה איתי , אני מרגיש כמו לא יודע מה , כמו לא להיות יותר ! ואני שונא את עצמי ואת המילה אני , כשקוראים לי בשמי אני מתחיל הראש שלי פונה נגדי ומלא פחדים ממלאים לי את הראש , שאני לא בסדר ושאני צריך למות ! שלא משנה מה אני עושה ואיך אני עושה ולמה אני עושה זה לא בסדר ואז הידיים שלי צועקות עלי לפתוח אותן ו..ו..ו..- "

דראקו החל לנשום במהירות , נכנס ללחץ וראשו החל להיות כבד יותר ויותר .

הוא החל לחפור בעור באצבעותיו .

דראקו לא יכל באותו הרגע לשמוע אף אחד .

ואז הרגיש מגע , ואיבד את זה .

הוא התעורר בחדר קטן , על מיטת יחיד ירוקה ממוסמרת לרצפה , הוא עדיין היה לבוש בבגדיו , חולצה שחורה וג'ינס שחור צמוד , אך נעליו היו בצד החדר . ללא שרוכים , פרט זה גרם לדראקו לחייך , עכשיו הוא באמת משוגע עם תעודות .

לאחר כמה דקות נפתחה הדלת , ודרכה נכנס המרפא סטיין , הוא נראה רגוע ולא מאיים , פרט שהפתיע את דראקו בהתחשב ש... לא משנה .

"שלום דראקו , זוכר אותי ? " הוא שאל בקול שקט . דראקו התיישב על המיטה והנהן עם ראשו לחיוב

"המרפא סטיין נכון ?"

סטיין הנהן לחיוב "אתה יודע איפה אתה ?" הוא שאל ברוגע , מתנמך לגובהו של דראקו היושב על המיטה .

דראקו הסתכל סביב , זה היה חדר מרוצף כולו בקרמיקה בצבע בז' מחריד , היה שם גם חלון אך הזכוכית מעומעמת כך שלא ניתן לראות את הבחוץ , ודלת לבנה גדולה , ללא ידית .

"בחדר ?" שאל דראקו בציניות מקפיאה שכזו , המתאימה למאלפוי אמיתי , דבר שדראקו לא ידע אם רצה להיות .

"דראקו אתה בחדר בידוד , חווית התקף חרדה בזמן הפגישה , אימך והסנדק עזבו לפני שעה , הם ביקשו שאמסור לך בהצלחה " אמר המרפא סטיין .

דראקו הגיב באדישות , הרפה את כתפיו באכזבה "מפתיע" אמר בקול שקט .

המרפא סטיין ידע לא להגיב על כך , קצת ניסיון במקצוע מלמד מתי להגיב ומתי לשתוק .

"בוא , נעל נעליים ונעביר אותך תהליך קליטה למחלקה " אמר המרפא סטיין עומד חזרה על רגליו ומחכה שדראקו יקום גם הוא .

 ת"ב

הפרק הקודם		הפרק הבא