תחת עינה הפקוחה של עין דור

"...הגענו לאיטליה לפני שבוע כמעט. עודנו עושים מאמצים להתקדם צפונה, מנסה אני להבין את אותם קוסמים בני-מושבות. ישנם שבעה מהם בסך הכל, ומתוכם שלושה כמותנו. הם מעדיפים להיצמד איש לרעהו, יושבים יחד עד השעות המאוחרות, ולעתים השלושה משתמשים בקסם בגלוי מול המוגלגים, ואלה לא נראים מופתעים במיוחד. שאלתי את גולדברג, הנוטה יותר לאירופאיות מהאחרים, כיצד הם יכולים לחשוף את עצמם כך. הוא הביט בי כלא מבין וענה, אחיי הם (...)"

~מתוך ינשוף ששלח סרג'נט ה. בראון למשפחתו, 1943

אבי היה מוכרח להודות, הוא הרגיש די מסוחרר כשחצה את המדשאה ועשה את דרכו לבניין המגורים. הוא העביר את המזוודה יד לאחר שידו השמאלית התחילה לכאוב, ודחף את דלת מספר שלוש בלי להסתכל מסביב יותר מדי. 

הטעות התגלתה כשמישהי, שכבר הייתה בפנים, צרחה בהפתעה כשנכנס. אבי, מוכן לכל דבר, צרח בחזרה. 

הבחורה התעשתה ראשונה. "מה אתה עושה? אתה בכלל לא אמור להיות כאן!" 

"מה אני עושה?" הוא החזיר. "זה החדר שלי!" 

"במגורי בנות?" היא שילבה ידיים.

אבי נעצר, וניסה להיזכר אם ראה איזשהו שלט בכניסה. "שיט," הוא אמר. "אז זה לא…?"

הבחורה נדה בראשה. 

"טוווווב," הוא אמר במבוכה קלה. "אז אני…" הוא עשה תנועה לא ברורה עם היד, ואז יצא בהליכה לאחור מהחדר וסגר את הדלת. "נהדר," הוא מלמל, והעביר יד בשיערו בתסכול. 

עד שהגיע לחדר שלוש בבניין הנכון אחרים, שהגיעו לפניו או שלא עשו טעות טיפשית בדרך, כבר הספיקו לתפוס שתיים מהמיטות. אבי גרר את המזוודה פנימה אחריו לעבר המיטה היחידה שלא היו זרוקים לידה תיקים או חפצים אישיים אחרים לפני ששם לב שאחת המיטות הייתה תפוסה במיוחד, על ידי בחור ששכב על גבי השמיכה בעיניים עצומות והקשיב למוזיקה באוזניות. אבי הביט בו בסקרנות; הנער נראה בן גילו, בעל כתפיים רחבות ושרירי יותר, שיערו חום בהיר ומסופר, ומעט זיפים כבר החלו לצמוח - או חזרו לצמוח - על לחייו. הוא לבש חולצה שחורה עם שם של להקה כלשהי שאבי לא הספיק לראות, כי באותו הרגע הנער פקח עיניים והביט בן ישירות. 

אבי נרתע לאחור, נבוך לפתע, והבחור התרומם לתנוחת ישיבה והוציא את האוזניות מאוזניו. "הפחדתי אותך?" הוא גיחך, ללא שמץ של לעג אמיתי בקולו. 

"לאאא," אבי שילב ידיים. זה הרגיש כמו הדבר המגניב-ולגמרי-בשליטה לעשות. "לא חשבתי שיש פה מישהו." הוא העיף מבט לעבר המיטה השלישית. "של מי זה?" 

הבחור נשכב חזרה, נשען לאחור על מרפקיו. "של נועם. הוא בא קודם, השאיר את זה ויצא להסתובב או משהו. אבל כן, זה שלושתנו פה. אני שחר," הוא הציג את עצמו. 

"אבי." הוא חייך. "אז מתי הגעת?" 

"אתמול בערב." הוא משך בכתפיו למראה מבטו המופתע של אבי. "חייבים, אחי, זה נסיעה של שעות מאילת לפה." 

אבי הנהן. התחבורה הציבורית הייתה די זוועתית דרך קבע, לא משנה אם היית קוסם. "בטח מגניב אבל לגור באילת." 

"האמת שכן," שחר השפיל את מבטו, שפתיו מתעקלות לחיוך נוגה מעט. הוא ישב שם לרגע, שקוע במחשבה, ואז קימט את מצחו. "מה השעה?"

אבי הציץ בשעונו. "אחת עשרה וארבע-" הוא קטע את עצמו, נזכר במכתב שקיבל בערך באמצע חופשת הקיץ, עם רשימת הציוד והוראות ליום הראשון: שיחת פתיחה תתקיים בשעה 11:45 באולם הקטן . "שיט."

בן רגע שחר קפץ מהמיטה, נעליו מופיעות בחזרה על רגליו. "אתה יודע איפה זה?" אבי נד בראשו. "לא משנה. ראיתי את האולם הגדול אתמול, זה בטח ליד. בוא." שחר טפח על כתפו כשיצא מהחדר ומיד פתח בריצה. אבי מיהר בעקבותיו, משתדל לעמוד בקצב, מה שהיה קשה יותר משזה נשמע - שחר בבירור לא נראה שרירי סתם. 

הם הגיעו בשעה 11:44 בדיוק לחדר הכניסה של האולם הגדול, ושחר עצר והסתכל לצדדים, אבוד במקצת. אבי הבחין ברמה תלמידים נדחקים דרך דלתות עץ כפולות בהמשך המסדרון, קרא: "לשם!" ומשך את שחר אחריו. הם כל כך מיהרו לפלס דרך פנימה שלא ייחסו שום תשומת לב למסך האור הלבן שהפריד בין חדר הכניסה לצד השני. 

אבי מעד לתוך מה שנראה כמו אולם הרצאות, מספר מוגבל של מושבים מרופדים - כמה שורות בלבד, לא יותר מעשרה מקומות בכל שורה - פנו לעבר בימת עץ שבצדה הימני עמד פודיום, ועל הקיר מאחוריה היה תלוי מסך. 

אבי לא הספיק להסתכל הרבה בטרם שחר מעד עליו, וכמה תלמידים נוספים התנגשו בהם מאחור. שחר הניח יד על כתפו כדי לייצב אותו, חייך בהקלה ואמר: "טוב, לפחות לא איחרנו." 

הם עשו את דרכם למושבים הפנויים שנותרו - בשורה השנייה, אבי החניק אנחה - כשנשמע וווווש מכיוון הבמה, ואחריו קול נשי שאמר: "כל המאחרים מתבקשים לשבת, אנחנו רוצים להתחיל." אבי הגניב מבט לעבר מקור הקול, מנסה 

להמשיך להתקדם בדיסקרטיות, אף על פי שמלבדו ומלבד שחר לא היו יותר מחמישה תלמידים שעדיין לא היו במקומם. 

האישה על הבמה נראתה בגיל העמידה, לא יוצאת דופן בגובהה לכאן או לכאן, שיערה הכהה אסוף לפקעת ועיניה ממוסגרות מאחורי משקפיים מרובעים. הוא לבשה חולצה כתומה מתחת לז'קט שחור ומכנסיים רחבים, וחייכה חיוך כמו של סבתא. "תלמידי שכבת יו''ד היקרים," אמרה לאחר שכולם התיישבו, עיניה סורקות את הקהל בן השישים-ומשהו נפשות. "ברוכים הבאים לבית הספר יעקב הס, המקום בו תמצאו חברים חדשים, בית, משפחה, ובתקווה גם קצת חינוך." היא עצרה לרגע קט כאילו כדי לתת לתלמידים החדשים הזדמנות לצחוק מהבדיחה; איש לא צחק. היא הסוותה את העצירה בתור כחכוח בגרונה והמשיכה: "שמי עליזה סביון, ואני מנהלת בית הספר. אני, וכמובן גם שאר חברי הסגל-" מאחוריה הופיעו בזה אחר זו מספר אנשים שונים ומשונים, כאילו השתגרו למקום באותו רגע, ואולי עמדו במקומותיהם מההתחלה ורק עתה חשפו את עצמם. "-כאן בשבילכם ונעזור לכם בכל דבר שתצטרכו. למען הסר ספק - העובדה שאין לבית הספר תלבושת אחידה רק מחייבת אתכם עוד יותר לקחת אחריות אישית ולדאוג להופעה מכובדת ומכבדת, ומיותר לציין שאין לצאת משטחי בית הספר ללא אישור המחנכים. עכשיו-" אחד המורים, בעל שיער קצוץ ולבוש מדים, כחכח בגרונו בנימוס. המנהלת לכסנה לעברו מבט. "-דבר אחרון לפני שנסיים, השנה בית ספרנו נכנס לשיתוף פעולה ייחודי עם צה''ל, וכבר החל מראש השנה תיחשפו לתכנים חדשים בהדרכתו של רב-סרן גבריאל סער, שהתנדב להגיע אלינו ממחלקת הכשפים המבצעית. אני סמוכה ובטוחה שכולנו יוצאים כאן יחד לדרך חדשה ונפלאה." לא מורה, אם ככה. אבי בחן בסקרנות את הקצין, שהנהן קצרות, עיניו האפורות כענני סערה סורקות את הקהל בעניין. " עכשיו, " קולה של עליזה המנהלת החזיר אותו למציאות. "אם למישהו יש שאלות-" 

ידו של ילד מהשורה הראשונה נורתה לאוויר. "מה לגבי מיון?" שאל מבלי לחכות לקבל את רשות הדיבור.

כמה תלמידים בשורות האחוריות גיחכו, ואפילו אבי לא הצליח לעצור חיוך משועשע קטן מלהתגנב לשפתיו. "אנחנו לא מאמינים בשיטת הבתים," הסבירה עליזה בשלווה. "בית הספר הס חרט על דגלו פתיחות מחשבתית, ודרך בטוחה לכך היא לחשוף אתכם לאנשים שונים, שחושבים אחרת ומציבים מטרות ויעדים שונים מאלה שלכם. יחד עם זאת, אנו מבינים את הקושי בלימוד קבוצה גדולה כמו שכבה שלמה. אתם תחולקו לשלוש כיתות באופן אקראי לחלוטין. אבל," היא חייכה. "אני יכולה להבטיח ששותפים לחדר בהכרח נמצאים באותה כיתה." 

תחושת רווחה שטפה את אבי כמו גל. שחר נראה ממש נחמד, ומה שלא יבוא עם הלימודים וכל שאר הכיתה, לפחות הוא לא יהיה שם לבד. 

מישהו בשורות האחוריות כנראה הרים את ידו, ולאחר שעליזה נדה בראשה לעברו שאל קול שאבי זיהה בתור הנערה מחדר מספר שלוש: "אנחנו יכולים ללכת לכל מקום בשטח בית הספר?" 

"לכל מקום," עליזה אישרה. "אבל הייתי מציעה שתשמרו את השיטוטים לשבת ותתרכזו בינתיים בשיעורים." 

שחר היה הבא שהרים את ידו. "מה עם קרבות גְּלָמִים?" 

"אני יכולה לענות על זה," אמרה מורה בבגדי ספורט בעלת שיער ירוק קוצני. "המבחנים לנבחרת השכבה יתחילו בשבוע הבא, בימי שלישי ורביעי אחר הצהריים. אתם לא צריכים להביא שום דבר." 

המנהלת הנהנה בתודה. "אם אין עוד שאלות-" היא המתינה רגע, וכשראתה שאף יד לא מתרוממת המשיכה, "נשאר רק עוד דבר אחד שצריך לעשות." כאילו חיכו לאות, דלתות האולם הבהבו ושוב הפכו לאור לבן. "תמצאו את החלוקה לכיתות על לוח המודעות מחוץ לחדר האוכל, ואת מערכת השעות אצלכם בחדרים. השיעור הראשון יתחיל היום בשלוש, ועד אז…" היא פרשה ידיים ושוב חייכה. "למה אתם מחכים? ארוחת הצהריים מוכנה."

הפרק הקודם		הפרק הבא