עוטי השיריון - האמת נחשפת

דממה השתררה בחדר הנחיצות.
"אתה... אתה קראנג?" כיסיתי את פי בשתי ידיי, ואז שמטתי אותן והבטתי בלויד ללא הבעה. "מי זה קראנג."
לויד – או לא בדיוק לויד, צחק.
"קראנג זה לא מי. זה מה," הוא אמר. "אנחנו הגזע שחי בממד איקס. הגזע שהיה האויב המושבע של צבי הנינג'ה כבר זמן רב מאוד. אומנם אני פיספסתי את רוב הקרב ביניהם בשהותי פה, אבל הייתי מספיק זמן כדי לשמוע עליהם."
"אויבים של צבי הנינג'ה?" שאלתי בחשש. "זה אף פעם לא טוב. אבל... למה אתה נראה כמו בן אדם רגיל?"
היצור חייך.
"אתה מבין," הוא פתח. "אנחנו הקראנג, היינו צריכים הסוואה טובה כשהגענו לכדור הארץ בפעם הראשונה. אם רצינו להשתלט על העולם הפתטי הזה, היינו צריכים לעשות את זה מתחת לאפם של בני האדם. לא רצינו להסתכן בזה שיתועד מחזה של יצורים ורדרדים דמויי מוח שמסתובבים בעיר-"
"יצורים – מה?" אמרתי בזעזוע, מתקשה לעכל את התיאור.
"אתה תראה..." אמר לויד בקול מבשר רעות. "אז יצרנו לעצמנו חיקויים רובוטיים דמויי אנוש, והסוונו את עצמנו בין בני האדם. היה מדהים לראות עד כמה ההומו ספיינס הם תמימים. ודאי הם היו יכולים להבחין בקבוצה של אנשים חשודים שנראים בדיוק אותו הדבר. אבל ההסוואה נשארה במשך שנים. עם חלוף הזמן, כשאני עליתי בדרגות של הקראנג, ונהייתי קראנג סב מינוס פריים, התחלתי לחשוש לעניין ההסוואות. פחדתי שמתישהו בני האדם יגלו," לויד עצר לרגע, ונשם עמוק.
הבטתי בו בקפידה, מחכה לראות אם ינסה איכשהו לתקוף אותי או לברוח.
אך הוא המשיך לדבר.
"יצרתי, עם צוות המדענים שמיניתי, חיקוי רובוטי נוסף, משכנע יותר. אך לא רציתי שאחרים ישתמשו באותו חיקוי, כיוון שזה היה הורס את ההסוואה. אז שמרתי את זה בסוד. החבאתי את הרובוט בחללית שלי."
"רגע, רגע," אמרתי. "חכה שנייה."
לויד הרים גבה.
"אתה... לא בהשפעת הוריטסרום," אמרתי באיטיות. "אתה משקר. אתה בטוח משקר."
"אבל למה שאשקר?" תהה לויד.
"הרי אם אתה קראנג באמת, אז שיקוי הוריטסרום לא חדר אליך, הרי אתה בעצמך לא הרובוט."
לויד הינהן.
"אתה די חכם. נחמד. אבל בחרתי לא לשקר. לא היה יוצא לי מזה כלום," הוא אמר.
"למה?" שאלתי.
"אתה בכל מקרה הולך להוביל אותי לכלא, או למקום כלשהו שאני לא אצא ממנו לעולם. אני חסר אונים. לא אכפת לי שתדע כבר את הסיפור וזהו."
קימטתי את מצחי וניסיתי לחשוב.
לא רציתי לקחת סיכונים.
אבל איך הייתי יכול לסמוך עליו?
"רק למקרה שתשקר," אמרתי בזהירות. "אני אשקה את עצמך האמיתי – החייזר, במה שנשאר מהוריטסרום."
הרמתי את הבקבוקון האטום וניערתי אותו כדי לבדוק אם שומעים בפנים את הנוזל.
נשאר עוד מעט.
"בסדר," אמרתי. "איפה המוח המגעיל הזה?"
"בבטן," לויד אמר בשלווה.
אני מודה שאני מופתע מעצמי שלא הקאתי כשדמיינתי את המחזה.
או כשבאמת הסתכלתי.
"אתה רציני?" תהיתי בפליאה.
לויד הינהן.
אוקיי, חשבתי.
הנפתי בשרביטי, והחבלים שקשרו את לויד עלו למעלה יותר, אל הכתפיים והחזה.
הסטתי את הגלימה, ושם, במרכז של בטן לא אנושית בכלל (היא הייתה עשויה מחומר דמוי זכוכית נוקשה, שאיפשרה תצפית לחלקים הפנימיים שבונים את הרובוט), התכווץ משהו ורוד וחרוש קמטים.
זה היה נראה ממש כמו מוח, חוץ מהזרועות שיצאו מתוכו והיו דחוסות בפנים.
היצור המפחיד פקח זוג עיניים ירוקות- צהבהבות בעלות אישונים צרים, והביט בי בבעתה.
"אתה... וואו," אמרתי בתערובת של גועל, אימה וסקרנות. "אז אתה... לויד קאטרוור האמיתי. מוח רופס. קראנג. איכס."
הושטתי את ידי, ונגעתי במוח, שבמידה לא מפתיעה הרגיש כמו ג'לי שעבר זמנו.
אך המוח לא התנגד; הוא פתח את פיו, שהיה מעוטר בשיניים חדות וקטנטנות, ואיפשר לי לשפוך את שארית שיקוי האמת אל תוך לויד האמיתי, או קראנג-סב-מינוס-פריים.
כיסיתי שוב את הבטן הרובוטית בגלימה – דבר שבכל מקרה כבר לא רציתי לראות.
"האם כל מה שסיפרת לי היה אמת?" שאלתי. "כל הסיפור שלך על חייך כקראנג בעבר?"
לויד הינהן בחיוב.
"מעולה," אמרתי. "המשך בסיפורך. איך הגעת לממד הזה? למה עשית את כל הדברים האלה לצבים, ולמה לא חזרת לממד שלך וזהו?"
"אז הסיפור באמת מתחיל, באותו יום כששלחו אותי למשימה," התחיל לויד לספר. "יצאתי לבדי עם החללית, כדי ללכת לחקור ממדים אחרים אפשריים להשתלטות, עם תנאים שמתאימים לנו. הרי ידענו שבסופו של דבר האוכלוסייה של הקראנג תגדל, אז רצינו לפתור את זה מראש, וזה היה אפשרי יותר בזכות הגישה שלנו למכשירים שמעבירים בין ממדים. יצאתי אל הממד הזה עם החללית, אך משהו השתבש. השער הבין ממדי כנראה לא היה מספיק מותאם לחלליות, והוא החל לקרוס. החללית שלי נהרסה, איבדתי את השלט הבין- ממדי במעבר בין ממדים, ונחתי בקושי בחיים בממד חדש ללא מוכר, ובלי כל דרך חזרה."
לויד הניד בראשו בעצב.
"את החודש הבא הקדשתי לבנייה של שלט בין ממדי חדש," הוא המשיך. "היה לי מזל שהממד שאליו הגעתי היה ממד עם בני אדם, שהטכנולוגיה שלהם אומנם לא הייתה מתקדמת כמו שלנו, אבל איפשרה לי להשיג את החומרים הנדרשים כשפרצתי לבתים של אנשים. אבל עד שהכנתי את השלט, ידעתי שמוטב שלא אחזור."
"למה?" שאלתי בסקרנות.
"זה די מסובך. הזמן בין ממד איקס לשאר הממדים שונה. הוא חולף הרבה יותר מהר מכולם. מה שאומר שדקה אחת בשאר הממדים, יכולה להיות חודש בממד שלי. אז חודש אחד שלי בממד אחר, היה כמה שנים טובות אצלם. ידעתי שאם אחזור, אאבד את הדרגה הגבוהה שלי, בגלל היעדרות כל כך גדולה. אז הבנתי שהדרך היחידה שאחזור, והדרגה תישאר אצלי, זה אם-"
"-תחזור עם משהו בידיים!" השלמתי, מרוצה מעצמי.
"כן," אמר לויד בקול קודר. "אז כשראיתי שצבי הנינג'ה הופיעו בממד בפעם הראשונה, לא היה לי זמן לטפל בהם, כי עוד הייתי עסוק עם בניית השלט. אז נתתי למשרת שלי, אדם שמצאתי, והיה מוכן לשרת אותי, לטפל בהם. אבל עד שהם חזרו, כבר הייתי מוכן להם. תיכננתי לתפוס אותם, ולחזור עם ידי על העליונה. ועד שהם חזרו, ווידאתי שאני יודע הכול על העולם של הקוסמים. אז התחלתי לחקור. גרתי בתוך המחבוא הנחמד שהמשרת שלי בנה לכבודי לפני שהוא בגד בי, ושם התחלתי לחקור. למדתי הכול על עולם הקוסמים. וגם למדתי עוד משהו. למדתי שאני יכול לעשות קסמים בעצמי."
"מה? אבל איך?" שאלתי. "הרי אתה... מוגל!"
"ג'יימס פוטר," אמר לויד בייאוש. "לא שמת לב למה שקורה מתחת לאף שלך? הרי גם צבי הנינג'ה הם מוגלגים! איך הם הצליחו בכלל להחזיק שרביט? בדיוק כמו שאני יכולתי. אני לא יודע איך זה קרה, אבל מסיבה מסוימת מעבר בין ממדים שינה גם את האדם עצמו שעובר, והתאימה אותו לעולם ששם. הרי אני יכול להתערב שאם הייתי מנסה שוב לעשות קסמים בממד איקס, זה לא היה עובד."
גירדתי בראשי.
זה לא ממש הרגיש לי הגיוני, אבל לויד צדק.
באמת הייתי צריך להבין שזה משונה שצבי הנינג'ה היו יכולים לכשף בעצמם...
טוב, אולי בגלל זה לא התמיינתי לרייבנקלו.
"אבל עם הזמן, ג'יימס, כשניסיתי לתפוס את הצבים, הרצון לשליטה שינה אותי. רציתי לשלוט בעולם הקוסמים, ולא רק לתפוס את הצבים. רציתי לחזור עם עסקת החבילה של המאה. ארבעת הפושעים המבוקשים של הקראנג, ביחד עם עולם שלם שאפשר להשתלט עליו. העליתי לעצמי את הרף, ובגלל זה נכשלתי. ועכשיו אני פה, ג'יימס פוטר. בן ערובה לילד בן שלוש עשרה. הטעות הכי גדולה בחיי."
בחנתי את המתחזה.
"אז זה הסיפור? מעניין," אמרתי. "אני תוהה מה לעשות איתך עכשיו..."

...

שפלאחץ!

שמטתי את היצור הורדרד המגעיל על שולחנה של פרופסור מקגונגל, מנהלת בית הספר הוגוורטס.
קראנג סב מינוס פריים נאבק בחוסר אונים להשתחרר מאחיזתי, וניסה להצליף בזרועותיו הקטנטנות ללא הועיל.
הפרופסור נראתה מבועתת לא פחות מהקראנג.
"מה... זה... " היא הצליחה בקושי לומר.
"זוכרת את לויד?" שאלתי.
היא הינהנה חלושות.
"אז הנה הוא. הוא היה חייזר כל הזמן הזה. אל תשאלי איך זה הגיוני. זה סיפור ארוך."
"ומה אתה רוצה שאני אעשה איתו?" היא שאלה, והישירה את משקפיה מעט.
"חשבתי על אזקבן," הודיתי. "אבל עכשיו הוא כבר בידיים שלך."
מקגונגל חייכה.
"האמת שיש לי רעיון יותר טוב. מוחות יכולים לנשום בחלל?"
"אני אוהב את כיוון החשיבה שלך, גבירתי."

הסוף.
האמיתי.

הפרק הקודם