ברוח החג

ה"מ: הייתה לי מחשבה. זה יצא משליטה, אני מצטערת, אבל זה התאים תמתית אז החלטתי לפרסם את זה. ייאי? 

שבוע הבא יהיה שמח יותר אני נשבעת 

לפני

ה̷͓̱͖͖̤̟̼̠̫̞̳̗̲̘̠͉͖͓̫̎̌̊̿̿̾͐͊̈́̄̎̄̄͂̇̿̅ͅו̷̢̧̡̧̡̹͉̺̥̪͓̥̥͍̗̠̺̲̪͈͕̹͙̤͍̗̥̟̯͙̪̪́͌̈̇̍́͒̎̆̔̈͊͛̇̄́͆̈̐͆̎͋̌̓̂́̓͘͜͜͝ͅא̷̡̨̢̢̧̛̫̠̼̜͇̱͉͙̭͓̰̠̭͔̣͚̫͍͙̖̰̟͔͈̦̩̮͈̗͇̭̠̣̗̭͇͉͍͈̖̮͎̏͂͂́͛͒̈́̐̃̋̒̆͌̅̽͊̈́̄̌͒̀̀̆͑̊̊̒͋̈́́̋́͗͘̕̚̚ͅ  מעולם לא התכוון ליפול. 

באותם ימים, לפני הראשית, ממלכת השמיים רק החלה להתעצב, ורבות מבין הישויות שזכו אך לא מזמן לשם מלאכים ראו כי טוב, או משכו בכתפיהם והנהנו בנימוס.

והיו אחרים. 

אחרים, שפיזרו כוכבים וטוו גלקסיות וכבר לבשו צורה ולא ראו סיבה שישות אחרת, אלוהית כביכול, תשלוט עליהם. 

או אחרים, שחזו בכוחו הגדול של הניצב במרומים ולבם (לב ישותם, בהיעדר איבר גשמי) נמלא קנאה, שיגעון גדלות או זעם - מה שעורר במלאכים אחדים את השאלה מדוע נבראו תגובות ורגשות כאלה מלכתחילה, מה שהוביל לתסכול ובלבול וספק ולא עוד יכלו אותם מלאכים לקבל בביטחון שהפגינו בעבר כי טוב, והיו לאחרים בפני עצמם. 

והיו אחרים שמעולם לא ראו, חשבו, קיבלו כי טוב, לא בלי להמטיר לפני כן את המלאך האומלל אשר דיווח באותו רגע, או את קולו של אלוהים, בשטף של מה ואיך ולמה שהתפצלו והסתעפו לעוד ועוד שאלות - מתוך כבוד לבריאה, או סקרנות טהורה, או ניצוץ של התחלה של רעיון שהתפתח במוחם בעודם מדברים. מלאכים בכירים יותר, או כאלה שהתנהגותם נאותה יותר, לא ראו את התופעה בעין יפה.

ובראש כל אותם מלאכים אחרים עמד לוציפר. 

ה̷͓̱͖͖̤̟̼̠̫̞̳̗̲̘̠͉͖͓̫̎̌̊̿̿̾͐͊̈́̄̎̄̄͂̇̿̅ͅו̷̢̧̡̧̡̹͉̺̥̪͓̥̥͍̗̠̺̲̪͈͕̹͙̤͍̗̥̟̯͙̪̪́͌̈̇̍́͒̎̆̔̈͊͛̇̄́͆̈̐͆̎͋̌̓̂́̓͘͜͜͝ͅא̷̡̨̢̢̧̛̫̠̼̜͇̱͉͙̭͓̰̠̭͔̣͚̫͍͙̖̰̟͔͈̦̩̮͈̗͇̭̠̣̗̭͇͉͍͈̖̮͎̏͂͂́͛͒̈́̐̃̋̒̆͌̅̽͊̈́̄̌͒̀̀̆͑̊̊̒͋̈́́̋́͗͘̕̚̚ͅ  לא זכר לאיזו קבוצה הוא עצמו השתייך. מעטים השדים שזכרו משהו מהימים שקדמו לנפילה, אולי כחלק מהעונש שניתן להם לפי צדק אלוהי, ואותם מעטים בדרך כלל זכרו רק את הדברים הקטנים: אזור שעברו בו לעתים קרובות בדרכם למקום זה או אחר, מגע ענן או כוכב חדש תחת אצבעותיהם, הד של קול - זר ולא ברור, אך מעל לכל ספק קולו של אחר. 

אבל כולם זכרו את הנפילה. 

ה̷͓̱͖͖̤̟̼̠̫̞̳̗̲̘̠͉͖͓̫̎̌̊̿̿̾͐͊̈́̄̎̄̄͂̇̿̅ͅו̷̢̧̡̧̡̹͉̺̥̪͓̥̥͍̗̠̺̲̪͈͕̹͙̤͍̗̥̟̯͙̪̪́͌̈̇̍́͒̎̆̔̈͊͛̇̄́͆̈̐͆̎͋̌̓̂́̓͘͜͜͝ͅא̷̡̨̢̢̧̛̫̠̼̜͇̱͉͙̭͓̰̠̭͔̣͚̫͍͙̖̰̟͔͈̦̩̮͈̗͇̭̠̣̗̭͇͉͍͈̖̮͎̏͂͂́͛͒̈́̐̃̋̒̆͌̅̽͊̈́̄̌͒̀̀̆͑̊̊̒͋̈́́̋́͗͘̕̚̚ͅ  מעולם לא התיימר להיות לוחם, שלא לדבר על לוחם טוב, וכשהמרד של לוציפר הפך למלחמה כוללת, כשאחד מחבריו משך אותו משם, כשמישהו דחף לידיו חרב וצעק דבר-מה שהוא לא היה מסוגל לקלוט אז ולא לזכור עכשיו, כשהאויב הראשון הופיע מולו, כשחלק ממנו השלים עם העובדה שלא ישרוד עד סוף הקרבות, הוא מצא את עצמו חושב, אני לא רוצה למות, והמחשבה הייתה שלו ורק עבור עצמו. 

יריבו קפא לפתע, עיניו התרחבו בעודו משפיל את מבטו אל חוד החנית המבצבץ מתוך חזהו. המלאך השתנק כשהחנית נמשכה מתוך גופו, כנפיו חבטו באוויר פעם אחת אחרונה לפני שקרס ונדם. ה̷͓̱͖͖̤̟̼̠̫̞̳̗̲̘̠͉͖͓̫̎̌̊̿̿̾͐͊̈́̄̎̄̄͂̇̿̅ͅו̷̢̧̡̧̡̹͉̺̥̪͓̥̥͍̗̠̺̲̪͈͕̹͙̤͍̗̥̟̯͙̪̪́͌̈̇̍́͒̎̆̔̈͊͛̇̄́͆̈̐͆̎͋̌̓̂́̓͘͜͜͝ͅא̷̡̨̢̢̧̛̫̠̼̜͇̱͉͙̭͓̰̠̭͔̣͚̫͍͙̖̰̟͔͈̦̩̮͈̗͇̭̠̣̗̭͇͉͍͈̖̮͎̏͂͂́͛͒̈́̐̃̋̒̆͌̅̽͊̈́̄̌͒̀̀̆͑̊̊̒͋̈́́̋́͗͘̕̚̚ͅ  המשיך להביט במלאך רגע ארוך אחרי שהנשמה שלו עזבה, לאנשהו, רגע ארוך אחרי שהלוחם בעל החנית המשיך ליריבו הבא, עיניו בורקות בלהט שה̷͓̱͖͖̤̟̼̠̫̞̳̗̲̘̠͉͖͓̫̎̌̊̿̿̾͐͊̈́̄̎̄̄͂̇̿̅ͅו̷̢̧̡̧̡̹͉̺̥̪͓̥̥͍̗̠̺̲̪͈͕̹͙̤͍̗̥̟̯͙̪̪́͌̈̇̍́͒̎̆̔̈͊͛̇̄́͆̈̐͆̎͋̌̓̂́̓͘͜͜͝ͅא̷̡̨̢̢̧̛̫̠̼̜͇̱͉͙̭͓̰̠̭͔̣͚̫͍͙̖̰̟͔͈̦̩̮͈̗͇̭̠̣̗̭͇͉͍͈̖̮͎̏͂͂́͛͒̈́̐̃̋̒̆͌̅̽͊̈́̄̌͒̀̀̆͑̊̊̒͋̈́́̋́͗͘̕̚̚ͅ  לא ראה מעולם לפני כן, רגע ארוך עד שמלאך אחר תקף אותו שוב. כשהניף את החרב ידיו רעדו, לא רק מרוב מאמץ. לא היה מרחב גדול לתמרן, עם כל הקרבות האחרים סביבו, אבל הוא הצליח לסגת צעד אחד לאחור, מתחמק בקושי ממכת גרזן שפספסה את ראשו אך פגעה בכתף. הוא נאנק, מתעל את כל כוח הרצון שלו כדי להישאר על הרגליים, ולקח צעד נוסף. הוא לא העז לקוות, אבל אולי- 

הוא לא הספיק לקחת צעד שלישי בטרם הכה בו חרון אפו של אלוהים, ושדה הקרב נבלע בהבזק של אור.

*

האוויר יצא מריאותיו ברגע שפגע בו גל הכוח, חזק יותר מכפי שאי פעם הרגיש (ויותר, קיווה, מכפי שאי פעם ירגיש שוב), נכרך סביבו ומשך את הנשמה שלו מטה, מטה, מטה אל האבדון. 

החלק המפחיד בנפילה הוא לא הנפילה עצמה, במיוחד לא עבור מי שעד לפני רגע בוודאות היה מלאך, אלא מה שקורה אחריה - מה שנמצא בתחתית, הפגיעה בו, וכל מה שיקרה אחר כך, אם יהיה אחר כך. ה̷͓̱͖͖̤̟̼̠̫̞̳̗̲̘̠͉͖͓̫̎̌̊̿̿̾͐͊̈́̄̎̄̄͂̇̿̅ͅו̷̢̧̡̧̡̹͉̺̥̪͓̥̥͍̗̠̺̲̪͈͕̹͙̤͍̗̥̟̯͙̪̪́͌̈̇̍́͒̎̆̔̈͊͛̇̄́͆̈̐͆̎͋̌̓̂́̓͘͜͜͝ͅא̷̡̨̢̢̧̛̫̠̼̜͇̱͉͙̭͓̰̠̭͔̣͚̫͍͙̖̰̟͔͈̦̩̮͈̗͇̭̠̣̗̭͇͉͍͈̖̮͎̏͂͂́͛͒̈́̐̃̋̒̆͌̅̽͊̈́̄̌͒̀̀̆͑̊̊̒͋̈́́̋́͗͘̕̚̚ͅ  הניח יד על כתפו הפצועה, מנסה לעצור את הדם הזהוב מלהמשיך להישפך, וניסה לחבוט בכנפיו פעם, פעמיים, ושוב ושוב ושוב, מרגיש את הפאניקה בתוכו גוברת עם כל רגע, רוצה להאמין, מוכרח להאמין, שלא ייקחו ממנו את הכנפיים, אסור שהוא ייאבד את הכנפיים הוא לא יכול לאבד את הכנפיים בבקשה לא- 

הרוח, קרה כנגד דמעותיו, צרבה את פניו, והוא הניח לעיניו, גדולות וירוקות ופעורות באימה, להיעצם, לחשכה לעטוף אותו ולבודד אותו משאר העולם, מכל האחרים שאיתם נפל, מהצרחות של אלה שבייאושם הושיטו יד למעלה ואיש לא תפס אותם. 

כשפער גם הוא את פיו לצרוח כבר לא היה לו קול. 

*

התחתית הייתה מקום אפל, בעל קרקע סלעית וריח עופרת. ה̷͓̱͖͖̤̟̼̠̫̞̳̗̲̘̠͉͖͓̫̎̌̊̿̿̾͐͊̈́̄̎̄̄͂̇̿̅ͅו̷̢̧̡̧̡̹͉̺̥̪͓̥̥͍̗̠̺̲̪͈͕̹͙̤͍̗̥̟̯͙̪̪́͌̈̇̍́͒̎̆̔̈͊͛̇̄́͆̈̐͆̎͋̌̓̂́̓͘͜͜͝ͅא̷̡̨̢̢̧̛̫̠̼̜͇̱͉͙̭͓̰̠̭͔̣͚̫͍͙̖̰̟͔͈̦̩̮͈̗͇̭̠̣̗̭͇͉͍͈̖̮͎̏͂͂́͛͒̈́̐̃̋̒̆͌̅̽͊̈́̄̌͒̀̀̆͑̊̊̒͋̈́́̋́͗͘̕̚̚ͅ  התנודד בין שינה לערות, נאבק להישאר בהכרה, כשלפתע מחשבה ברורה אחת נוצרה במוחו. בבקשה, המילה שוב צפה בראשו, וזה כמעט הספיק כדי לגרום לו להתפרק שוב. 

בזהירות, ובעיקר בחשש, הוא ניסה להניע את כנפיו. כמו שאר גופו הן היו חבולות, מלוכלכות ותשושות, וכל שריר בגופו מחה, אבל הרגע שבו נוצותיו נפרשו, הכנפיים מרפרפות כמה פעמים לפני שצנחו כשכוחו עזב אותו, היה כנראה המאושר בחייו. הוא הרפה מכתפו, שכבר הפסיקה לדמם, והניח לאצבעותיו, לידו האחרת, לכל גופו להתאושש, ונותר שכוב על האדמה החדשה.

הוא חש בנוכחותו של אחר גוהר מעליו, כאילו מישהו תפס בכתפיו וניער אותו בגסות. "קום," ציווה קול, שקט ושליו, ואיכשהו זה היה כמעט גרוע יותר מצעקה תקיפה. ה̷͓̱͖͖̤̟̼̠̫̞̳̗̲̘̠͉͖͓̫̎̌̊̿̿̾͐͊̈́̄̎̄̄͂̇̿̅ͅו̷̢̧̡̧̡̹͉̺̥̪͓̥̥͍̗̠̺̲̪͈͕̹͙̤͍̗̥̟̯͙̪̪́͌̈̇̍́͒̎̆̔̈͊͛̇̄́͆̈̐͆̎͋̌̓̂́̓͘͜͜͝ͅא̷̡̨̢̢̧̛̫̠̼̜͇̱͉͙̭͓̰̠̭͔̣͚̫͍͙̖̰̟͔͈̦̩̮͈̗͇̭̠̣̗̭͇͉͍͈̖̮͎̏͂͂́͛͒̈́̐̃̋̒̆͌̅̽͊̈́̄̌͒̀̀̆͑̊̊̒͋̈́́̋́͗͘̕̚̚ͅ  נשען על ידיו ובמאמץ רב דחף את עצמו לתנוחת ישיבה, מיצמץ בעיניים צהובות והרים את מבטו אל האחר, כבר לא מלאך. 

"קום, קראולי," פקד לוציפר שנית. "יש לי משימה בשבילך." 

התשובה הנכונה היחידה הייתה כן, אדוני ולציית. קראולי החניק אנקת כאב כאשר ניסה שוב להתרומם, ונאנק בכל זאת כשקרס חזרה על ברכיו. "אני-"

"לא יכול?" לוציפר נשמע מאוכזב, וקראולי היה מודע רק במעורפל לנוכחות של אחד - לא, שניים - נוספים מאחוריו. מה שזה לא יהיה שהם התכוונו לעשות, לוציפר הרים את ידו והם עצרו. קראולי אזר אומץ לפגוש שוב במבטו, וראה ניצוץ חדש נדלק בעיניו. "אולי נוכל לעשות דברים אחרת." 

קראולי החליק על פני האדמה הלחה, הגשם הראשון ממשיך להכות על קשקשיו. הוא השלים את המשימה שלו, לא הייתה סיבה בשבילו להישאר בגן מעבר להנאה הגשמית שבמגע הקרקע תחת גחונו, ברשרוש הדשא כשזחל דרכו, בחיכוך עם העץ כאשר התפתל במעלה הגזע ומשם אל הענף והחומה-

הוא לא התכוון לדבר עם המלאך. 

אם להיות כנים, הוא לא הבחין במלאך עד שלשונו הבזיקה וקלטה, בנוסף לאלפי צמחים ולחיות אמיתיות, משהו שמימי - מה שהיה מרתיע אותו, אלמלא למלאך הייתה חסרה חרב והוא נראה לחלוטין לא מעוניין בתקיפתו של שד-נחש שאולי ואולי לא היה ממש לידו. קראולי חשב שהמצב נוח למדי, במיוחד לאור העובדה שהוא כבר כמעט החלים. הוא ניצל את יתרון ההפתעה, ותקף ראשון בנשק היחיד שעמד לרשותו.

הוא דיבר.

המלאך ענה לו. 

כשקראולי החליק הרחק משם, חזרה אל הבור שממנו זחל, הוא חשב איך יוכל לדווח - בייחוד לגבי החלק האחרון של המשימה - בלי לזכות בתואר הבוגד הראשון שהושמד בבריכה של אש יוקדת כמעט כמו השנאה של אדוננו החיה הגדולה, להיות סוכן השטח הראשון בהחלט הספיק וקראולי מעולם לא התיימר להיות שאפתן. "פיתיתי את אחד משליחי האל," הוא יגיד, אם יתעורר הצורך. "שתלתי ספק בליבו, ואם נמשיך להוליך אותו בדרך הזאת במוקדם או במאוחר הוא יהיה שלנו." 

כן, זה ימצא חן בעיניהם, ואז לא תהיה להם ברירה אלא לשלוח אותו שוב לכאן למעלה, ולו לא תהיה ברירה אלא לנסות את כל הדברים שיש לעולם החדש הזה להציע, כי אם אתה רוצה להיות באמת משכנע - יעיל - אתה חייב לדעת על מה אתה מדבר, והם פשוט יצטרכו לקבל את השיטה שלו - אחרי הכל, הוא תמיד יהיה שליח האופל עלי אדמות הכי ותיק והכי מנוסה. ואם הם לא יודעים שהמלאך גם הוא זרע ספק בקרבו, זה לא יפגע בהם.

קראולי התפתל להביט מזרחה פעם אחת אחרונה לפני שפנה חזרה אל הבור וצלל מטה. 

הפרק הקודם		הפרק הבא