גשם

טוני התעוררה בבהלה לקול רעמים. היא פיהקה, קמה ממיטתה, ונאנחה כשהביטה מחוץ לחלון. מזג האוויר היה סוער וגשום. הענפים איימו להיתלש ממקומם, והעלים השתוללו. טוני הביטה במראה וחייכה. בחודשיים האחרונים היא קפצה לגובה. פעם, הייתה נמוכה וצנומה יחסית לגילה. עכשיו היא החלה להתפתח בכל המקומות הנכונים, ונחשבה כגבוהה. היא הניפה את שערה האדמוני והארוך לאחור, ויצאה מחדרה. היא ראתה את אמה המאמצת, אמילי אנסון, מכינה חביתה. אמילי אנסון החליפה את מקומה של דודתה, גברת הילטון, שזו נפטרה לפני כארבע עשר שנים. טוני בקושי זכרה את גברת הילטון. היא הייתה בת שנתיים שגברת הילטון נפטרה. אמילי הייתה אישה אלגנטית ונעימה. היא לימדה את טוני כישוף בבית, (ברשות משרד הקסמים, כמובן) וטוני הייתה מתקדמת יחסית לגילה. היו לה חברים מוגלגלים. כולם נשבו בקסמה. היא הייתה חכמה, וחיוכה הכובש ועיניה בצבע הדבש גרמו לבני נוער להתקרב אליה.
באותו יום, היא הייתה אמורה ללכת בפעם הראשונה אל פנימיה. בית ספר. לכישוף ולקוסמות. היא במובן כלשיהו שמחה, שיהיו לה חברים שלא תצטרך להסתיר מהם את היותה מכשפה.
"הלו, אמ!" טוני דילגה אל אמילי וחיבקה אותה. "צריכה עזרה?"
"מישהי במצב רוח טוב, הא?" צחקה אמילי. "אם כבר את מציעה עזרה, הכיני את הצלחות לארוחת הבוקר."
טוני הניפה בשרביטה בקלילות, ושלוש צלחות התעופפו מן המגירה אל השולחן. בניגוד לשאר המכשפים והמכשפות הצעירים, עליה לא היה שום השגחה. משרד הקסמים וויתר לה. אולי בגלל שאמילי הייתה ביתו של שר הקסמים לשעבר.
"המכשפות התאספ במטבחו, ולא טרחו להעיר אותי?" נשמע קול נעלב. טוני הסתובבה, וראתה את בנה של אמילי בן השבע עשרה, פיטר. פיטר היה מאוד נאה. היה לו שיער חום בהיר מעט ארוך, גוף שרירי, ועיניים ירוקות בוהקות. פיטר היה מוגל.
"פיטר!" טוני חיבקה גם אותו. הוא פרע את שיערה.
"הלו, ילדה, את שמחה לעזוב אותנו, מה?" גיחך פיטר. טוני חרצה לעברו את לשונה.
"דבר ראשון, אני לא ילדה," אמרה טוני, "ודבר שני, אני אתגעגע אליכם מאוד. אני אשלח לכם מכתבים!"
"מה הבעיה להביא לפנימיה הזאת פלאפון סלולרי?" פיטר הזעיף את פניו. אמילי שמה את החביתות על הצלחות וגילגלה את עיניה.
"אמרתי לך כבר, פיטר, בבית ספר מכושף אסור שיהיו מכשירים מוגלגיים!" אמרה אמילי בחיוך. פיטר גילגל את עיניו וחיבק את אימו. השלושה התיישבו לאכול.
"אתה בא איתנו לרכבת, נכון?" שאלה טוני את פיטר, "היא יוצאת באחת עשרה."
"למקרה ששכחת, אחות, גם לי יש תיכון." גילגל פיטר את עיניו, "ואצלי הוא במקרה מתחיל בשמונה."
"תבריז." ענתה טוני.
"תכתבי לנו פעם בשבוע, כן?" אמרה אמילי בדאגה. טוני גילגלה את עיניה.
"פעם בחודש, אמ." ענתה טוני.
"אז לשם מה קנינו לך את סבאסטיטן?" שאלה אמילי. טוני ופיטר צחקו. אמילי החליטה לקרוא לינשוף על שם הסרטן מבת הים הקטנה.
לאחר שסיימה לאכול, טוני התלבשה, ארגנה את המזוודות, נפרדה מפיטר בחיבוק, ונסעה עם אמילי אל תחנת הרכבת. תחנת הרכבת הייתה מלאה אנשים.
"אין רציף כזה, תשע ושלושה רבעים!" אמרה טוני ברוגז. אמילי צחקה.
"אני למדתי בהוגוורטס בזמנו," אמרה. "אני אוביל אותך."
אמילי העמידה את טוני מול קיר אבן.
"מה שאת צריכה לעשות," הסבירה אמילי, "זה לרוץ, ולהיכנס אל תוך הקיר. שם נמצאת הרכבת להוגוורטס."
טוני עמדה למחות, ואז ראתה ילדה רצה לעבר הקיר, ופשוט עוברת דרכו. היא פערה את פיה.
"כל מה שאת צריכה לעשות זה לרוץ," חזרה אמילי ברכות. "שום דבר לא יקרה."
טוני נשמה נשימה עמוקה, והחלה לרוץ. היא עצמה את עיניה, ולא הרגישה דבר. היא המשיכה לרוץ בעיניים עצומות, עד שנתקלה במישהו. היא נפלה על רגליה. היא פתחה את עיניה, וראתה נער בלונדיני, בעל עיניים אפורות חודרות, בעל מבט זועף.
"כדי שתסתכלי לאן שאת רצה." אמר בהתנשאות. הוא נראה מהסס לפני שהושיט לה את ידו. דבר שבדרך כלל לא עשה. טוני לקחה את ידו והתרוממה.
"מ-מצטערת," היא גימגמה והביטה בנער. מבטו החודר גרם לה לקפוא. הוא חייך אליה חיוך עקום והלך. היא בהתה בו. כשאמילי הניחה את ידה על כתפה של טוני, טוני קפצה בבהלה.

דראקו מאלפוי נכנס אל רכבת הוגוורטס, מתעלם מקראב וגויל שעקבו אחריו. הוא היה מזועזע. ממתי הוא עוזר לאנשים? מושיט להם יד? בדרך כלל הוא היה מרושע וציני כלפי כל בן אדם, חוץ מאל אביו, כמובן. אל אביו רכש כבוד.
הוא קיווה שהעובדה שעזר לדמבלדור לא השפיעה את רשעותו. 
מי הייתה הנערה בה נתקל? הוא לא ראה אותה מעולם. כנראה הייתה אחת מהאפלפאף או רייבנקלו. הוא נכנס אל אחד התאים וחייך. אויבו המושבע, הארי פוטר, ישב שם יחד עם עוד שני גלמים. קראב וגויל נכנסו אחריו אל התא.
"איפה הגזר והבוצדמית, פוטר?" דארקו הרגיש רגשות אשמה על הכינוי בוצדמית, ואז התנער.
אסור לך להתרכך! פקד על עצמו. הארי פוטר, התרומם ממקומו, ופסע לעבר דראקו. דראקו נראה המום וזועם כשראה את השינוי בהארי.
הארי, שלפני חודשיים בלבד היה נמוך מדארקו בראש, כעת היה גבוה ממנו. הוא נראה בוגר הרבה יותר מהפעם האחרונה בה דראקו ראה אותו.
"עוף לי מהפנים, מאלפוי," סינן הארי. עיניו בערו בזעם. מאז שדודתו של דראקו רצחה את סנדקו, הוא הרגיש שנאה חזקה כלפי דראקו. כמובן, אם היה יודע באיזה צד דראקו...
לפני שהחלה קטטה, מאלפוי הרגיש מישהו נתקל בו. הוא הסתובב וראה את הנערה ההיא.
"באמת, את צריכה להפסיק להיתקל בי." חייך אליה דראקו, ואז הזדעזע שוב. ממתי הוא נחמד?
הנערה חייכה חיוך ביישני והאדימה. היא הסיטה את שיערה האדמוני לאחור במבוכה. נדף ממנה ריח טוב.
"הלו," חייכה אליו בהיסוס. "אני יכולה לשבת איתכם?"
"אני לא יושב איתם," דראקו ירק את המילה האחרונה. הוא הביט בהארי מבט מתעב, ויצא מן התא. קראב וגויל אחריו. הארי נעץ מבט בנערה שעמדה מולו. היא נראתה לו מוכרת.
"אני יכולה לשבת פה?" שאלה אותו שוב. הארי הביט בטוני, ולבסוף חייך אליה ואמר: "בבקשה".

הפרק הקודם		הפרק הבא