אך ורק שלו || רייצ'ל

לילי הייתה בדרכה לשיעור שיקויים כשנתקלה בנער. הספרים שהחזיקה בידיה נפלו על הרצפה וכך גם הנער.
"סליחה" לילי מלמלה במהירות וכרעה על ברכיה, אוספת את הספרים. רק כשהרימה את מבטה הצליחה לראות את הבחור בבירור.
גובהו היה ממוצע, ושיערו ארוך, שחור, דליל ושמנוני. עיניו היו כהות במיוחד. אפו התעקפל בצורה משונה, והוא היה רזה להחריד.
לילי חייכה אליו וקמה מהרצפה, בעוד שהושיטה לו יד בכדי לעזור לו לקום. הנער לא לקח את ידה וקם לבדו, מנער את הגלימה השחורה שלבש.
"סליחה" לילי אמרה שנית, בקול רם יותר, חוששת שאולי הוא לא שמע אותה קודם לכן. הוא הנהן ופניו נהיו אדומים. חיוכה של לילי גדל. הוא מסמיק בגללה ?
הוא לא אמר דבר, והמשיך בדרכו הלאה. לילי נאנחה. הוא נראה כמו נער קשה.
היא הגיעה יחסית מהר לכיתה, בשביל מישהי שדי חדשה במקום. היא הייתה מבין הראשונים שהיו בכיתה, אבל איכשהו, היא חשבה שנמצאים בכיתה מעט לא כי לא מצליחים למצוא את המקום.
הפרופסור נכנס לכיתה ומחא כף, דבר שמסתבר אמר 'ברוכים הבאים לשיקויים, התיישבו.'. לפחות זה מה שלילי שיערה.
הוא לא טרח להציג את לילי בפני הכיתה ופשוט המשיך בשיעורו. דבר שכלל לא הפריע ללילי, היא לא אהבה למשוך תשומת לב רבה. אך זה לא שינה, כי התלמידים הבחינו שהיא חדשה
ובחנו אותה היטב. את רוב השיעור היא העבירה בנעיצת מבט בדף שהפרופסור סלגהורן [כך, כמסתבר, קראו לו] חילק לתלמידים, בו כתובים כל המצרכים לשיקוי הרוקסן.
"המרכיבים :
כנף חיפושית רנמאס.
עלה כנף עצל.
ביצי דגים.
עלי רוקסן.
מוגלת עץ מייפל.
ריר צפרדעים."
לילי, להפתעת הפרופסור ולהפתעת כל הכיתה, סיימה ראשונה את השיקוי. לילי הספיקה למצמץ בעיניה והוראס סלגהורן כבר היה לצידה, בוחן את השיקוי.
"נפלא !" הוא קרא בשמחה מהולה. הוא חייך אל לילי ולחץ את ידה. "חוששני שלא בירכתי אותך כראוי בתחילת השיעור. ברוכה הבאה להוגוורטס". לילי השיבה לו חיוך.
"ובאשר לכם" פנה פרופסור סלגהורן לשאר תלמידי הכיתה, חיוכו לא נמחק משפתיו. "למדו מליליאן." הפטיר, חוזר לשולחנו. לילי הופתעה שהוא קרא לה בשמה המלא, אך לא הגיבה.
למרבה המזל, היום הראשון בהוגוורטס לא היה רע כמו שדמיינה. עד ארוחת הצהריים כבר הספיקה להתיידד עם נערה ושמה מריאן, להצטיין בשיעור שינוי צורה - ולהכין את שיעורי הבית בהפסקה הקצרה בין השיעור השלישי לרביעי.
מריאן הייתה נערה גבוה אך נמוכה מעט מלילי, בעלת פנים עגולות ועצמות לחיים בולטות. עיניה היו גדולות וצבען אפור כסערה. למריאן היה שיער קצר בנוסח קארה וצבעו חום בהיר. מריאן היתה חצוית דם, כך סיפרה ללילי,
שזאת אמרה כי שני הוריה מוגלגים.
כשמריאן הובילה אותה אל האולם הגדול שבו סעדו את הארוחות, לילי הפסיקה לנשום.
האולם היה כה גדול שהבית שלה יכל להכנס שם לפחות 10 פעמים. במרכז האולם, היו 4 שולחנות ארוכים, ומלפניהם, שולחן ארוך גם הוא, מפואר יותר, שבו, כך הניחה לילי, יושבים המורים.
"לילי, את יודעת כבר באיזה בית את ?" התעניינה מריאן. לילי הנידה לשלילה. "אם כך, את צריכה ללכת לפרופסור מקגונגל. היא תשייך אותך. אוח, אני כל כך מקווה שתהיי בגריפינדור !" מריאן חייכה.
לילי משכה בכתפיה. היא שמעה על חלוקת הבתים בבית הספר, אך לא הקדישה לכך יותר מדי מחשבה. לא באמת היה אכפת לה איפה היא תהיה, העיקר שתרגיש בנוח.
"העיקר לא סלית'רין. הכי גרוע שם" מריאן נשמעה נגעלת, והפנתה את ראשה לכיוון השולחן הימני ביותר. לילי הבחינה בנער המגושם שפגשה במסדרונות בדרכה לשיעור שיקויים וצחחקה לעצמה.
"על מה את צוחקת ?" מריאן דרשה אותה לשתף. לילי הודיעה שזה לא מעניין במיוחד. "אני צריכה ללכת לשבת עם הבית שלי. תזכרי מה שאמרתי לך, תיגשי לפרופסור מקגונגל והיא כבר תביא לך את המצנפת.".
לילי התכוונה לשאול את מריאן מהי המצנפת, אך זאת נעלמה מזווית עינה.
לילי ידעה מי זאת מקגונגל, דבר שריצה אותה ביותר בכך שלא הייתה צריכה להביך את עצמה ולשאול מי זאת.
להפתעתה של לילי, מקגונגל חיכתה לה בצד האולם וסימנה לה בעיניה לגשת אליה.
"תעמדי במרכז האולם יחד עם קבוצת התלמידים מהשנה הראשונה." ציוותה עליה. לילי הנהנה וניגשה לשם.
לאחר כמה דקות , הפרופסור נעמדה מול הקבוצה שבה הייתה לילי, ומיד אחריה הגיע מנהל בית הספר.
שקט שרר באולם.
מאחוריי מקגונגל, הונח שרפרף ועליו כובע -מצנפת. לפתע, בתחתית המצנפת, נפתח פער שנדמה היה כפה.
"אני נראת קצת עלובה
אך אל תזלזלו בי,
כי כל הכובעים כולם
בזאת לא יתחרו בי:

לי אין נוצה או מצחייה
ולא פינות שלוש,
אך בעניין של למין
אני תמיד בראש.

כי כל אדם אשר יחבוש
אותי על הקרקפת - 
כל מחשבה אצלו בראש
מייד אלי נשקפת.

אם אומץ-לב ותושייה
אמצא אצלו במוח,
אודיע חיש : את זה האיש
לגריפינדור לשלוח.

אך אם בגולגולתו אמצא
טוב-לב ואורך-רוח,
אודיע כי להפלפאף
הוא מועמד בטוח.

לרייבנקלו אשלח את זה
שבראשו חרוט,
כי תכונותיו המובילות :
תבונה ולמדנות.

אך באשר אמצע עורמה
ושאיפה לכוח,
אורה מייד את התלמיד
לסלית'רין לשלוח.

על כן חבשו ! אל תחששו !
אין חכמה כמותי.
ואם חס ושלום אטעה,
אני אבלע אותי."

האולם פרץ בתשואות כשהמצנפת סיימה לשיר.
פרופסור מקגונגל שלפה קלף ארוך, ככל הנראה רשימת שמות, והתחילה לקרוא.
"אגדב, דורין". הנערה שעמדה בראש הטור ניגשה אל השרפרף והתיישבה, מניחה את המצנפת על ראשה.
לאחר מספר שניות, המצנפת קראה בקול "הפלפאף" והשולחן הימני פרץ במחיאות כפיים ושריקות.
"אדלין, תומאס". נער התיישב על השרפרף ועוד לפני שהמצנפת נחתה על ראשו היא צעקה "סלית'רין". השולחן הימני ביותר פרץ בקריאות הידד.
ועכשיו, היה תורה של לילי.
"אוואנס, לילי" מקגונגל הקריאה בפעם השנייה את שמה לאותו היום. לילי עלתה בחשש במדרגות והתיישבה על השרפרף.
היא הרגישה איך המצנפת הונחה על ראשה, ומתחילה למלמל לעצמה. "טוב-לב לא חסר .. וגם תבונה. בעיקר אומץ לב .." המשיכה המצנפת בהרהוריה.
"אם כך .." לחשה. "גריפינדור".
ליבו של ג'יימס קפץ. אוואנס. בבית שלו. היום שלו לא יכול להיות יותר טוב.
בעוד שהשולחן השמאלי ביותר פצח בקריאות, לילי מיהרה להתיישב לצידה של מריאן.
"ברוכה הבאה לגריפינדור." בירכה אותה. לילי חייכה בשמחה.

הפרק הקודם