נשיקת המוות

"הרמיוני ?" פרד שאל בחשש.
הרמיוני פקחה את עיניה והבחינה ביד המנופפת מול פניה. היא התרוממה במהירות וראשה נתקל בשולחן.
"לעזאזל" הרמוני קיללה בשקט ומיששה את ראשה. פרד בהה בכל התהליך וצחק לעצמו.
רק לאחר שהכאב חלף הרמיוני נזכרה שמישהו מביט בה. היא הרימה את מבטה והופתעה לראות את פרד - עדיין שם.
"מה קרה ?" היא שאלה. "התעלפת." הסביר בפשטות.
"מי אתה ?" הרמיוני המשיכה לחקור, מופתעת מכל הסיטואציה.
פרד העלה חיוך על פניו. "אני מודה שלא התראנו זמן רב, אבל לא לזהות אותי ? באמת 'מיוני." הוא אמר, מתקדם אליה.
הרמיוני זחלה אחורה. פרד הבחין בכך ונעצר במקומו. "את מפחדת ממני ?" הוא שאל, ניצוץ של עצב חולף בעיניו הקורנות.
הרמיוני נדה בראשה, למרות שהיה ברור שהיא משקרת.
איך הוא נמצא שם ? ולמה ? בעצם, אם הוא כבר פה, למה שלא תשאל אותו ?.
"פרד .. איך אתה נמצא כאן ? אם אתה הרי ..." הרמיוני נחנקה בסוף המשפט, פניה נופלות. פרד נאנח. "מת ?" שאל.
"זאת לא מילה נוראה. את יכולה להגיד אותה." פרד משך בכתפיו. הרמיוני נדה בראשה שנית.
הוא התיישב מולה. "הרמיוני, תסתכלי עליי." ציווה ברכות. "הרמיוני." אמר. "זה לא פייר ! אני לא יכול לגרום לך להרים את הראש" הוא אמר בעצבות.
הרמיוני הרימה את מבטה מהרצפה ופרד הבחין בדמעות נוצצות שהופיעו בקצה ריסיה של הרמיוני.
"את בוכה בגללי ?" הבעה מופתעת עטה את פניו. הרמיוני כיווצה את מצחה. "מופתע ?" עקצה, מוחה את דמעותיה.
החיוך הרגיל של פרד חזר לפניו. "אני יודע שהתגעגעת אליי 'מיוני, אני בטוח שכולם." החיוך גדל.
"אתה מוצא את זה מצחיק ?" היא שאלה בכעס. "אתה עוזב אותנו בלי שום התראה, ואנחנו מתאבלים עלייך בלי הפסקה, במיוחד ג'ורג' ! חלק מאיתנו שקלו
ללכת בצעדך רק כדי לא לאבד אותך, ואתה מוצא את זה מצחיק ?!" קולה של הרמיוני לא היה יותר מלחישה, כי היא ידעה שלצעוק לא יהיה חכם מכיוון שתעיר את הוויזלים - 
ובלו הכי נראה שפרד מקשיב לה היטב. החיוך שלו כבר נמחק. "את חושבת שעשיתי את זה בכוונה ? את חושבת שרציתי למות ?" הוא שאל אותה, לא מאמין.
הרמיוני נאנחה, חופנת את פניה בידיה. "לא ... זה לא מה שהתכוונתי " - "זה בהחלט נשמע ככה 'מיוני." פרד אמר.
"איך אני רואה אותך ?" הרמיוני שאלה. בפעם הראשונה מזה זמן רב - לפרד לא הייתה תשובה.
"אני לא יודע" ענה בכנות. "למען האמת, אני מסתובב כאן כבר די הרבה זמן, וזאת הפעם הראשונה שמישהו מבחין בי."
"מ-מזאת אומרת 'די הרבה זמן'?" היא שאלה. "אני נמצא כאן מאז שנהרגתי."
הרמיוני פערה את פיה וגם את עיניה. לאחר כמה דקות היא התעשתה על עצמה. "ו..א-איך זה שעכשיו אני רואה אותך ?" המשיכה לשאול.
"תמיד ידעתי שיש , אני מתכוון, היה, בינינו משהו" פרד צחק ולאחר כמה שניות צחוקו נדם. אף אחד מהשניים לא מצא את זה מצחיק.
"לא אמור להיות מין .. גן עדן, או משהו .. ל -" הרמיוני גנחה, "מ-תים ?" "כן, אמור להיות." פרד ענה.
"ולמה אתה לא שם ? שלא תבין אותי לא נכון, אני באמת , שמחה, איכשהו, שאנחנו מנהלים את השיחה, אלא אם היא רק בראש שלי,
אבל באמת, למה ?"
פרד חייך. "זה לא בראש שלך. הלוואי והיה 'מיוני." הוא ענה. "למה ?" הרמיוני תהתה.
פרד התעלם משאלתה. "ידעתי שהייתי צריך להגיד משהו לפני הקרב." אמר, כאילו הוא נזכר במשהו. "ידעתי, ואני לא מבין למה לא הקשבתי לעצמי. ג'ורג' אמר 'כשננצח את וולדמורט, אז, אז יהיה הזמן הטוב ביותר'.
לעזאזל. אני חייב להפסיק להקשיב לו" פרד צחק לעצמו והרמיוני הניחה שזאת מין בדיחה פרטית של התאומים. "הייתי צריך להגיד לך לפני הרבה זמן 'מיוני. אולי אז היה יוצא משהו. גם אם לא היה קורה,
לפחות לא הייתי חי - את מבינה למה את מתכוון - במחשבה מה היה קורה אילו." פרד אסף את פניו עם ידיו ונאנח לתוכן. 
הרמיוני בהתה בו. "מה ?" היא שאלה.
"אני אוהב אותך."

הפרק הקודם