את מתגעגעת?

את מתגעגעת אליי? בבקשה תגידי שכן. בבקשה תגידי שלפעמים, בלילות, את עוד חושבת עליי. עלינו. בבקשה תגידי שלפעמים, כשאת מתסתכלת בתמונות ישנות בטלפון, תמונות שלנו, את מחייכת חיוך קטן ונאנחת. בבקשה.

כי אני כן. 

אני חושב עלייך כל לילה. מחייך לדמות שלך בראשי. נאנח על מה שהיה ונגמר. 

אני רוצה לומר לך שאני עדין לבד. שהמיטה שלי ריקה, שאני עוד מחפש בה שרידים של הריח המתוק שלך. שרידים שכבר לא קיימים. אני רוצה להגיד לך שבלילות קרים אני מדמיין שאת פה לצידי, ישנה ונושמת על עורפי. אני עוד משחזר רגעים במוחי שוב ושוב, מביט בתמונות שוב ושוב, ולא מספיק לי.

לא מספיק לי לדעת שפעם אהבת אותי, שפעם היינט יחד. שפעם חיבקת אותי ופעם היית פה לצידי. 

לא מספיקות לי התמונות בטלפון שאנחנו מחייכים, מאושרים. 

אני רוצה את זה שוב. 

רוצה ששוב תהיי פה, ששוב תאהבי, שוב תחבקי, שוב נצטלם. נוסיף זיכרונות טובים לטלפון וללב. 

אני לא יודע מה גרם לקרע בינינו. מה גרם לכך שאני מתחנן שאקבל ממך הודעה, שאחלוף על פנייך ברחוב. אני מתפלל כל לילה לאלוהים שטוב לך. טוב לך, נכון? בבקשה תגידי שכן. אני אהיה רגוע יותר כל ימי חיי אם אדע שטוב לך. שאת בסדר.

אהובה שלי, כן, את אהובה שלי, אני אוהב אותך כל כך. כשאני נזכר בך, בצחוק שלך, בדיבורך השקט, אני רוצה אותך כאן לצידי. רק אותך. רק את הצחוק שלך, את הידיים שלך, השפתיים שלך ואת כל כולך. 

אני אוהב אותך, את יודעת את זה?

לא הספקתי להגיד לך את זה כשעזבת את ביתי בסערה לפני כארבעה חודשים. יכולתי רק ללחוש זאת לכרית בלילה. 

אהבתי בך הכל. 

גם כשאמרת שאת רוצה להיות רזה, גבוהה, עם אף מפוסל ושיער חלק וארוך, תמיד רציתי להגיד לך שאני מעדיף שתהיי ככה, נמוכה ועגולה עם אף לא מפוסל ושיער מקורזל. כי זאת הייתה את. האף, הגוף והשיער, כולם סימלו אותך, את הבחורה שאהבתי. לא רציתי שתשתני. רציתי שתשארי ככה, כמו שאני אוהב אותך. בעיניי היית ונשארת הכי יפה בעולם. 

את יודעת שאת יפה, נכון? אין יפות כמוך. אני לא אומר את זה כחנופה או כקלישאה. אני אמת חושב כך. אני הולך ברחוב, מביט על בחורות, והתמונה שלך כנגד עיניי מושכת אותי יותר מכל אחת אחרת שאני רואה. 

גם כשצעקת עליי אהבתי אותך, כי אלו היו הצעקות שלך.

אהבתי את הבחירה שלך לעזוב אותי כי זאת הייתה הבחירה שלך.

הייתי מודע לחסרונותייך, השלמתי איתם ואהבתי אותם. 

הערצתי את כישרונותייך. 

היית העוגן שלי בעולם. מה שהחזיק אותי. מה שגרם לי לצחוק, לשמוח, להיות מאושר. לאהוב. 

אני רוצה שתהיי פה. 

שאחזור הביתה ואראה אותך שותה קפה מול הטלוויזיה ומחייכת אליי חיוך קטן כשאני נכנס. 

שתגידי לי בדיחה ואני אצחק.

שתניחי את ראשך על כתפי בערב על הספה. 

שאנשק לך על שפתייך לפני שאת נרדמת.

אני רוצה לשכב על המיטה ולהרגיש את חום גופך לצידי, לדעת שאני מוגן בזכותך.

אני רוצה למחות את דמעותייך ולהתבונן בפנייך.

אני רוצה להצחיק אותך כשאת עצובה.

לחבק אותך כשאת נואשת.

לאהוב אותך.

כמו פעם. 

לפני שתפרקנו. 

האם את מאמינה לי?

את יפה, אמיצה, מדהימה, רגישה, חכמה ועמוקה. את הן אדם הכי טוב שאני מכיר. את יפה ולא משנה כמה בחורות רזות וגבוהות חולפות על פניך ברחוב מבלי להביט בך. כל דבר בך יפה. המחשבות הכי כמוסות שלך, הרגשות שלך, הלב שלך. 

המחשבות האלה מתרוצצות לי בראש כבר ארבעה חדשים, מאז שהלכת. 

חדשים חשוכים. 

חסרי צחוק.

חיוך.

אושר.

אהבה.

כל הדברים שיש לי כשאני איתך, כשאני יודע שאת אוהבת אותי. שיש מישהו בעולם שיודע מי אני בפנים ומקבל את זה, ואוהב את זה. נתתי לך את הלב שלי. הגשתי לך אותו. בתחילה ליטפת אותו, החזקת אותו בידך החמה באהבה ואז הכאבת לו. קימצת את ידך לאגרוף ושברת אותו. 

והוא יהיה שבור עד שתחזרי.

הייתי חייב לכתוב לך את ההודעה הזאת. 

אולי אני טיפש.

אולי אני אמיץ.

אולי אני פחדן. פוחד לחיות עוד רגע בלעדיך. פוחד שוב לחשוב עלייך ולדאוב.

את לא חייבת לענות. אך אני אהיה שקט יותר כשאדע שאת יודעת את כל אלו. 

תמיד היה לי דחף לשתף אותך בכל מחשבותיי, גם הכי מטופשות.

כנראה שהוא לא נעלם. 

את מתגעגעת לזה?

סליחה שכל הפאנפיקים שלי דומים.... מה אתם אומרים? (מוזמנים לשער מה היא ענתה לו!)