הגבול הדק שבין דמנציה וסרקזם

בס"ד

"אָנֹכִי גֵ'יי קֵיי רוֹלִינְג אֲשֶׁר הוֹצִיאֲה אֶת הֲארִי פּוֹטֶּר. לֹא יִהְיֶה לְךָ שׂוּם הֲארִי פּוֹטֶּר עַל פָּנָי, אֵלָא אִם כֶּן זֶה פַֿאנְפִיק שְׂלֹא מַרְוִיחִים מְמֶנוֹ כֶּסֶף, כִּי אָז זֶּה סַבָּבָּה כַּזֶּה..."

מהלומות על דלת הבית העירו את דראקו הישן והבהילו אותו כהוגן. הפעם האחרונה שהוא שמע דפיקות כאלה הייתה כשבלטריקס לסטריינג' פלשה לאחוזה של הוריו כדי להסב אותה למפקדתו של אדון האופל, אבל זה היה כל כך מזמן.

"הלב שלי לא בנוי לדברים האלה..." הוא מלמל וירד ממיטתו, בודק שחלוקו סגור לחלוטין. שלא ייחשף אף טפח מגופו של מי שהיה בעבר נער יפה, תמיר, עם תווי פנים נאים, עיניים אפורות ומהפנטות וגוף אתלטי שאף בחורה לא תוכל לעמוד בו. אבל היום דראקו רק יכול להיזכר בכך בגעגוע, כי בעוד גופו המקומט והמידלדל גורר רגליים לעבר דלת הכניסה הוא פלט אנקת כאב כשמתח שוב את השריר הארבע‏־ראשי שלו.
"אוף, בשם השרירים החורקים של מרלין," הוא מלמל והרפה את השריר בהינף שרביט. הוא לעולם לא יתרגל לעובדה שהגוף שלו מתפרק. לו היה במקום אשתו, הוא היה עוזב מזמן. אבל אשתו, כמו שהייתה מאז ומתמיד, פשוט אוהבת להתלונן. כל כך אופייני לה.
"כן, כן, למה שלא תפתחו את הדלת בעצמכם פעם אחת, לשם שינוי?" הוא התלונן בקולו הצרוד ופתח את הדלת.
"סבא!" צעק הזאטוט שעמד במפתן הדלת והלם בה בכוח עד לפני רגע קט.
"אה, בוקר טוב בן," הוא אמר בחיוך מאולץ. מה לכל הרוחות עושה הנכד שלו בפתח הבית? הוא בן ארבע בסך הכל!
"בוקר טוב דראקו," הוא ראה את איימי, כלתו בחמש השנים האחרונות, מדדה בבטן הריונית אחרי בן.
"לא אכפת לך לשמור על בן הבוקר, נכון?" היא שאלה.
"כמובן שלא, מה לא הייתי עושה כדי לבלות כמה שיותר זמן עם הנכד האהוב שלי?" הוא מלמל בעוקצנות.
"מעולה, אני פשוט חייבת ללכת לבדיקה שגרתית במנגו, ו-"
"ולמה שפרנק לא ישמור עליו?" שאל דראקו. פרנק היה הבן של דראקו, אותו בן שהכניס לחייו של דראקו ואשתו את איימי האיומה לפני קצת יותר מחמש שנים. דראקו טען מאז ומתמיד שאיימי מנסה להרחיק את פרנק מהם, והרמיוני טענה שזה טבעי שגבר ירצה לבלות עם אשתו יותר מאשר עם הוריו הזקנים. אבל אם דראקו והרמיוני הם זקנים חסרי תועלת, אז למה, בשם איבר גנרי כזה או אחר של מרלין, שניהם צריכים לשמור על בנג'מין מאלפוי כל הזמן?
"פרנק לוקח אותי לקדוש מנגו, כמובן!" נעלבה איימי, "חשבתי שאתה אוהב את הנכד שלך, בשר מבשרך..."
אוי, היא שוב התחילה עם המניפולציות.
"סבא, תשחק איתי שוב במשחק הזה עם הסניצ'ים!" התלהב בן, "או, או ששוב תספר לי איך הכרת את סבתא! או ש-"
"תצטרכו לתת לו ארוחת בוקר, ותזכירו לו ללכת להתפנות פעם בשעתיים כי הוא עוד לא רגיל, אה, ואני ופרנק לא מרשים לו יותר מממתק אחד בבית של סבא וסבתא! אל תשכחו!" איימי הזכירה לדראקו.
"כן, כן, אני יודע..." דראקו נאנח. הוא שמע את הרמיוני מתעוררת לה בעצלתיים. למה היא זוכה לנוח בעוד הוא היה צריך לרוץ לדלת?
"אתה יודע שבן מאוד שובב, והוא לא צריך את זריקת הסוכר שאתן נותנים לו כל הזמן עם צפרדעי השוקולד האלה, אין לזה שום ערך תזונתי," המשיכה איימי. דראקו חשב שיחסית לאישה שעלולה ללדת בכל רגע, היא די נינוחה ומדברת לא מעט.
"כן, אני יודע שהוא שובב, הוא כמעט עשה לי התקף לב כשהוא היכה את הדלת ככה," מלמל דראקו בתקווה שאיימי לא תשמע אותו, אבל לצערו זה לא קרה.
"זה כי הוא כל כך אוהב אותך," אמרה איימי, ואז פנתה לבנג'מין. "ביי בן," היא נישקה אותו בראשו, "תעשה הרבה כיף עם סבא דראקו וסבתא הרמיוני."
"כן! סבא דראקו וסבתא הרמיוני!" התלהב בן ונכנס עם דראקו לתוך הבית. ברגע שאיימי יצאה וסגרה את הדלת אחריה, החיוך של בן נמחק. הוא התיישב על הרצפה והחל למרר בבכי.
"אמא! אמא! אני רוצה את אמא!!" הוא צעק. הוא נהיה אדום, והתחיל לנזול מהעיניים ומהאף. בפעם האחרונה שזה קרה הוא סדק בכוח המחשבה את האגרטל העשוי משיני חלב שההורים של הרמיוני שלחו להם בחג המולד לפני עשרות שנים.
"אוי, אה, אוף," אמר דראקו אובד העצות. בימים כתיקונם, היו נוהגים לתת לילד סורר מכה הגונה כדי שישתוק. אבל כשדראקו והרמיוני היו זוג צעיר, נאמר להם שאין להשתמש באלימות נגד ילדים, אז דראקו היה נוהג לתת לפרנק צפרדעי שוקולד כדי להרגיע אותו כשהיה צעיר. אבל עכשיו פרנק כבר לא ילד, ודראקו והרמיוני כבר לא צעירים, ומתברר שגם צפרדעי שוקולד הם לא פתרון.
"מי זה בוכה שם?" הוא שמע את הרמיוני, ותוך רגע קט היא כבר הופיעה בטרקלין הדירה שלהם, "מי זה, אם לא הנכד המתוק והאהוב שלי?"
"ס-סבתא?" בן משך באפו.
"בנג'מין! שלום!" הרמיוני הדבירה נשיקה סבתאית על הלחי המיוזעת של בן, "מה אתה רוצה לאכול?"
"צפרד-" החל בן לומר, אבל דראקו שלח מבט של אזהרה להרמיוני.
"אוי, נו, איימי תבין, היא לא תכעס," אמרה הרמיוני בביטול, "רוצה צפרדע שוקולד לארוחת בוקר, בן?"
"כן! כן! כן!" הוא צהל.
נו, בוודאי שאיימי לא תכעס על הרמיוני. היא תכעס על דראקו, כמו שהיא תמיד עושה. אבל דראקו העדיף שלא לומר כלום. הרמיוני שנונה יותר ממנו, ולכן היא תמיד מנצחת אותו בריבים שלהם.
בן אכל את הצפרדעף וגם את הקלף, ופניו התמלאו בשוקולד.
"אוי, בנג'מין החמוד שלי התלכלך!" הרמיוני אמרה. "איזה כיף שסבא ינקה אותך."
"כן, מה שתגידי..." נאנח דראקו, "אתה ידעת, בן, שסבתא שלך הייתה המכשפה הטובה ביותר בהוגוורטס? היא הייתה יכולה לנקות אותך בקלות בהינף שרביט! אבל לא, היא תיתן לי ולכישוריי הקסם החלודים שלי לעשות את זה, כמובן..."
"אה, אתה ידעת שסבא שלך היה הילד הכי פופולארי בהוגוורטס?" החזירה הרמיוני.
"בגלל זה התחתנתם?" שאל בן בשקיקה.
"כן, בטח, רק בגלל זה," ענה דראקו ביובש.
דראקו זכר מצוין למה הם התחתנו. הם היו צעירים ותמימים, והרגישו שהעולם עומד להשתנות לאחר תבוסתו של וולדמורט. האהבה הנצורה בכל אחד מהם במשך שנים התפרצה באחת בלילה גשום ורומנטי במיוחד, והם החליטו להתחתן תוך שבוע. גיבוב שטויות קלישאתי, אם תשאלו את דראקו היום. הוא לא היה מופתע שאלו היו חיי הנישואים שלו בסופו של דבר, בהתחשב בכך שההחלטה להתחתן הייתה פזיזה למדי והרמיוני מאז ומתמיד הייתה החריפה ביותר מבין שלושת אויביו המושבעים מבית גריפינדור. אבל החוזק והשנינות שהקרינה שבו אותו בכל פעם מחדש עד שנכנע לרגשותיו. חבל שהגיל המבוגר שוחק את הרגש, כי כל מה שהוא חש היה תשישות איומה. חבל גם שלא חשב שחיים משותפים עם הבחורה הכי ערמומית בהוגוורטס יתישו אותו כל כך.
"אתה ידעת שסבא שלך היה חבר במעגל הפנימי של האדם הכי חזק בעולם הקוסמים?" המשיכה הרמיוני לגרום לבנג'מין לגאווה עצומה בסבו, ולדראקו לבושה איומה.
"בבקשה, הרמיוני, זה לא משהו שאני מתגאה בו במיוחד," אמר דראקו והרים ידיים. "סבתא שלך היא אישה מיוחדת, בן. תעריך כל רגע ורגע שהיא כאן."
"כן, אם אתה לא תמות לפניי," ציינה הרמיוני. שוב הם חזרו לשלוח עקיצות נוטפות סרקזם על המוות המרחף מעל ראשם בגילם המבוגר.
דראקו חייך כשנזכר בבדיחה עתיקה על ראש ממשלה מוגלגי, שיריבה פוליטית כלשהי אמרה לו שאם היא הייתה נשואה לו, היא הייתה מרעילה לו את הקפה. אותו פוליטיקאי ענה לה שאם הוא היה נשוי לה הוא היה שותה אותו בשמחה.
"אתה יודע, בן? כשאני וסבתא שלך היינו צעירים, היינו זוג מאושר," הוא אמר.
"למה היינו? אני עדיין מאושרת," ענתה הרמיוני.
"יש! סבא וסבתא שלי מאושרים!" צהל בן, שעדיין היה מרוח בשוקולד, וחיבק את דראקו והרמיוני. מיותר לציין שהם יתלכלכו כהוגן.
דראקו נאנח. "יום יבוא, הרמיוני, וכל הסאבטקסט של השיחה הזאת יהיה מובן לבן, ואז נראה כמה חמוד ומתוקי הוא יהיה," הוא אמר.
"איזה סאבטקסט? מה, אתה לא מאושר מחיי הנישואין שלנו?" הרמיוני שאלה ברצינות תהומית כל כך, שדראקו אפילו האמין לה לרגע. אבל אז הוא נזכר מי האישה שעומדת מולו, וכדי להימנע מעוד ריב עשיר בהתחכמויות והתנצחויות הוא פשוט לקח את שרביטו שהיה מונח על השולחן במטבח וניקה את בן המלא שוקולד.
"תספרו לי שוב איך ניצחתם את אתם-יודעים-מי!" דרש בן.
"שסבא יספר לך, הוא היה שם בעצמו," אמרה הרמיוני.
"גם את היית שם בעצמך," העיר דראקו.
"כן, אבל אתה היית לצידו של אתה-יודע-מי, אז הסיפור שלך יהיה יותר טוב," היא אמרה שוב ברצינות תהומית. לפעמים דראקו לא ידע אם היא באמת סרקסטית כל כך או שהיא סתם סנילית.
"טוב, שב איתי," אמר דראקו והתיישב על הכורסה המרופדת שלו. בן מיהר והתיישב על ברכיו של דראקו.
"אאח! הרגל!" הוא נאנק.
"מה, אתה-יודע-מי פצע אותך ברגל?" בן שאל בחשש.
"רק שתדע לך שבזכות אתה-יודע-מי הזה, התאהבתי בסבתא שלך," פלט דראקו מבלי להבין מה הוא אמר. לרגע הוא חשש שהוא מתחיל להיות סנילי, ולא הרמיוני.
"אוי, כל כך מתוק מצידך," הרמיוני התמוגגה. לא, זה ברור. אם מישהו משוגע כאן, זה חייב להיות הרמיוני. ואולי גם איימי, ברגע שהיא תחזור ותיקח את הזאטוט הסורר.
"כן, טוב, איפה היינו?" ניסה דראקו להיזכר, "אה, כן. אני הייתי דראקו מאלפוי, הגבר הסלית'ריני היפהפה והמתנשא, והיא הייתה הרמיוני מאלפוי–"
"–גריינג'ר," תיקנה אותו הרמיוני.
"–כן, אז היא הייתה גריינג'ר," המשיך דראקו, "והיא הייתה די מכוערת, עד שבשנה הרביעית היא הלכה לנשף חג המולד עם שחקן הקווידיץ' ההוא... נו... פלר דלאקור קראו לו? לא משנה, בכל מקרה, אז כולם חשבו שהיא יפה, אבל אני התאהבתי בה כבר בשנה השנייה, כשקראתי לה בוצדמית."
"הוא עשה את זה כל כך בחן, סבא שלך היה גבר גבר," המשיכה הרמיוני.
"כן, טוב, את רוצה לספר את הסיפור?" התרגז דראקו.
"לא, לא, תמשיך," היא הסמיקה.
"טוב, ואז הילד ההוא, נו, זה שיש לו יותר נכדים מכסף, נו, איך קוראים לו?"
"זה שנשוי ללבנדר?" ניסתה הרמיוני להיזכר.
"כן, זה," המשיך דראקו, למרות שלא באמת זכר מי זו לבנדר, "אז הוא אכל חשופיות או משהו כזה, ואז אני ידעתי שסבתא שלך בחיים לא תצא עם כזה דבר, למרות שאני חשדתי בהם כל הזמן כי הם הסתובבו ביחד כל השנים האלה בהוגוורטס ואני סוטה מהנושא, אז בקיצור החלטנו להתחתן, ואז אבא שלי, שזה סבא של... של אבא של הנכד שלי, שזה אתה, אז הוא, כלומר אבא שלי, לא רצה שאני אתחתן עם הרמיוני כי היא שחורה."
"לא, לא כי אני שחורה, כי אני בוצדמית," הזכירה לו הרמיוני.
"אה, אבל חשבתי שבוצדמים זה טוב, את אהבת שקראתי לך ככה," התבלבל דראקו.
"כי אהבתי אותך, אתה לא זוכר את הסיפור בכלל," אמרה הרמיוני, "אני אמשיך לספר."
"ואז התחתנו," המשיך דראקו בכל זאת, "ואז אווה נולדה, ואז פרנק, ואז לורה, וזהו, ואחד מהילדים האלה זה אבא שלך, בנג'מין. ועכשיו אנחנו פה, וסבתא שלך נשארה אישה טובה כל השנים האלה..."
הוא הגניב מבט להרמיוני, מבט שאמר שהיא דווקא לא נשארה אישה טובה כל השנים האלה, אבל הרמיוני התעלמה מהמבט הזה באלגנטיות, מה שרק חיזק את השאלה איפה הרמיוני נמצאת בסקאלה שבין סרקזם עמוק ודמנציה.
"סבא שלך היה ונשאר הגבר הכי יפה באנגליה," הסבירה הרמיוני לבנג'מין. טוב, לדעתו של דראקו, הוא תמיד יפה.
"אז אתם הסבא וסבתא הכי טובים בעולם?" שאל בן והביט באהדה בדראקו והרמיוני.
"הכי טובים בשבילך," ענתה הרמיוני תשובה שתרגיע את בן.
"וגם בשבילך," היא הוסיפה ושלחה אבצע מקומטת לעבר לוח ליבו של דראקו. זה כבר היה מתחת לחגורה. דראקו לא הבין מה בדיוק הפריע לו במחווה הרומנטית הזו, אבל הוא הרגשי שוב כאילו הרמיוני שולחת לו עקיצה סרקסטית. היא צלולה מדי, אין שום סיכוי שבעולם שהיא נהיית סנילית, לא?
כעבור שעה, כשאיימי חזרה לקחת את בן ונזפה בדראקו שנתן לו צפרדע שוקולד (גלימותיהם המלוכלכות של דראקו והרמיוני הסגירו אותם), דראקו עדיין לא הבין את האמת, וכנראה גם לא יבין לעולם – הרמיוני לא זקנה סנילית וגם לא סרקסטית להחריד. היא באמת ובתמים אוהבת אותו, את בעלה שהזיקנה נתנה בו את אותותיה. ולמרות שהמוח שלו זה כבר לא מה שהיה בעבר, ולמרות שהוא לוקה בדמנציה כבר זמן רב – מה שגרם לו להיות עוקצני ומריר, הרמיוני לא תפסיק לאהוב את דראקו עד יומה האחרון.