סודותיה של הוגוורטס

הארי פוטר וגביע האש, נשף חג המולד, נקודת מבט הארי פוטר

"הו, לא הייתי אפילו חולם שאני יודע את כל הסודות של הוגוורטס, איגור," אמר דמבלדור בחביבות. "רק הבוקר, לדוגמה, לקחתי פנייה לא- נכונה בדרך לחדר האמבטיה ומצאתי את עצמי בחדר שמעולם עוד לא ראיתי, בעל מידות מושלמות, שהכיל אוסף מרשים ביותר של סירי לילה..."

הארי הפסיק להקשיב לדבריו של דמבלדור.
הוא שקע בהרהורים במה שדמבלדור אמר.
אפילו דמבלדור עצמו לא מכיר את כל החדרים בהוגוורטס.
הארי היה מוכרח לגלות את הסודות.
והוא יבדוק את העניין מחר לפנות בוקר.
אולי הם ימצאו מקום ממש מגניב, בעזרת מפת הקונדסאים.

למחרת, הארי התלבש במהירות בארבע לפנות בוקר, לקח את המפה השרביט, וגלימת ההיעלמות, וחצה את החדר, נזהר שלא להעיר את האחרים.
כשהארי החל לרדת במדרגות, רון פלט נחרה, והתגלגל לצד השני.
הוא פתח את דלת חדר המועדון, וכיסה את עצמו בגלימה.
הארי פתח את המפה.
"הנני נשבע בזאת חגיגית שאני מחפש צרות," מילמל הארי.
המפה של ארבעת הקונדסאים חשפה את סודותיה.
הארי סרק את האזור במפה.
אף מורה לא היה בסביבה.
הארי התחיל ללכת במסדרונות, לכיוונים שאותם לא הכיר.
רק אחרי כמה פניות, הוא מצא מסדרונות שלא ראה מעולם.
הוא המשיך ללכת במסדרונות, עם העיניים על המפה, ולפתע הוא התנגש במשהו מוצק.
הוא סרק את המפה שנית, כדי לוודא שאף אחד לא נמצא בסביבה, ואז הסיר את הגלימה.
הארי ראה מולו קיר לבנים.
הוא הביט במפה.
הקיר הזה בהחלט לא הופיע בה.
חייב להיות דרך לעבור את הקיר.
הארי הניח את המפה על הרצפה, ואז הרים את שרביטו, והקיש בקיר בתקווה.
הלבנים לא זזו
"אלוהומורה!" קרא הארי.
שום תגובה.
"רדוקטו!"
נשמע פיצוץ עז, והארי הועף אחורנית.
הוא הביט בקיר בפליאה.
הלבנים היו שלמות כתמיד.
שום סדק לא הופיע עליהם.
למעשה, זה נראה כאילו הפיצוץ רק חיזק אותן.
הארי הרים את שרביטו מהרצפה, והקיש בקיר שלוש פעמים.
נשמע קול קרקוש רם, והלבנים החלו לזוז הצידה, ולפנות מקום לפתח צר שנפער.
הארי חייך בניצחון.
הוא נדחק בקושי דרך הפתח, ואז המשיך בדרכו.
"רגע, הגלימה שלי! והמפה!" נזכר הארי.
הוא הסתובב כדי ללכת לקחת אותם, ולחרדתו גילה שהפתח נעלם.
הארי הקיש שלוש פעמים על קיר הלבנים, וחיכה.
הלבנים לא זזו.
לא היה טעם לצעוק.
הקיר היה אטום לחלוטין.
הארי החליט שכדאי לו להמשיך.
אולי ימצא דרך לחזור איכשהו בחזרה.
המסדרון היה חשוך.
"לומוס," לחש הארי.
אור בקע מקצה שרביטו.
החדר עוד היה די חשוך.
הארי האיר על הרצפה.
היא נראתה עתיקה וסדוקה.
הקירות התקלפו.
האוויר היה מאובק.
הארי החל לצעוד אל אשר יוביל אותו המסדרון.
הוא ראה מדרגות שמובילות למטה.
זה לא טוב.
ככה הוא יתרחק עוד יותר.
בלית ברירה, הארי המשיך בדרכו למטה.
ככל שהוא ירד, הוא הרגיש שנהיה יותר ויותר חשוך.
משום מה, האור בשרביט נחלש, אולי מעוצמת החושך.
האור נהיה עמום יותר ויותר, עד שכבה.
הארי גישש באפלה.
הוא ירד במשך לפחות רבע שעה, ועדיין לא ראה סימן לשינוי.
"לומוס!" קרא הארי.
השרביט לא נענה.
הארי נגע בקיר עם ידו, והמשיך לרדת בזהירות.
לא משנה עד כמה הוא ניסה, הוא לא הצליח לראות דבר.
זה היה חושך מוחלט.
כעבור זמן שהרגיש לו כמו שעה, הארי מעד על אחת מהמדרגות, ונפל.
הוא ציפה להתגלגל במדרגות במשך שעות, עד שיאבד את ההכרה, אבל הוא נחת על רצפה שטוחה בחבטה.
המדרגות נגמרו.
הארי הרגיש את הדם יורד מאפו.
הוא חיפש את שרביטו בחושך, ואז אחז בו.
הארי קם, והחל ללכת, אבל אחרי כמה זמן הוא התנגש במשהו.
זה קיר?
הארי גישש את הדבר.
לא.
זה היה עשוי מעץ.
זה בטח דלת.
הארי גישש בחיפוש אחר ידית, ולהפתעתו ושמחתו, אכן מצא.
הארי סובב את הידית.
היא הייתה נעולה.
"אלוהומורה!" קרא הארי בייאוש.
הדלת נפתחה, והדבר הראשון שהרגיש היה משב רוח.
הארי פקח את עיניו.
הוא עמד על מגדל האסטרונומיה, והביט בשמש הזורחת, כשהוא עוד מנסה להסתגל לאור.
"זה לא הגיוני!" קרא הארי. "אני ירדתי כל הזמן! אני בטוח בזה!"

"האמנם? הרי בהוגוורטס הכל הגיוני!"
הארי הסתובב למשמע הקול.
"דמבלדור!" קרא הארי. "זה אתה!"
המנהל הזקן עמד בשלווה מולו, ושערו הלבן והסבוך התנפנף ברוח.
"אף אחד חוץ ממייסדי הבתים אינו יודע הכל על הוגוורטס," אמר דמבלדור. "חוששני שמפת הקונדסאים עצמה לא יודעת מספיק..."
הארי הביט בפרופסור בפליאה.
"איך ידעת ש- "
"אין צורך," אמר דמבלדור. "אני מבקש ממך, שלעולם אל תצא יותר לחפש אחר סודותיה של הוגוורטס.
"בסדר," אמר הארי.
"נדמה לי שאתה מחפש משהו," דמבלדור החווה לעבר המפה וגלימת ההיעלמות, שהיו מונחים על שפת המגדל.
"תודה רבה," אמר הארי.
הוא לקח את חפציו, וחזר לחדר המועדון, מהורהר יותר מתמיד.

הסוף!