נשיקה אחת אחרונה

זוכרת אותי? 

אני יודע שכן.

אבל אני רוצה להזכיר לך כמה דברים. 

להזכיר לך שאני הייתי שם תמיד בשבילך.

להזכיר לך שאהבתי אותך כל כך. 

בעוצמה כזאת,

שאף פעם לא כעסתי עלייך.

אף פעם לא צעקתי. 

לא גערתי.

לא נזפתי. 

אני רוצה שוב להזכיר לך איך הכרנו.

מנקודת המבט שלי. 

גשם. הוא היה כל כך חזק ביום הזה. 

הוא היכה בי חזק, והייתי רק עם סוודר דק. 

הלכתי ברחוב הגשם הרטיב אותי ואת המדרכה. 

הסתכלתי על שבילי המים המתפתלים על הכביש. 

ואז ראיתי אותך. 

איך היית נראית אז? 

עמדת ליד גדר, ובכית. 

על גופך הרועד נחה רק חולצה דקיקה ומכנס ארוך. 

בכית והשיער הרטוב שלך היה על פנייך. 

והפנים שלך היו כל כך יפות.

משהו משך אותי אליהן. 

אז ניגשתי. 

לא הסתכלת עליי כשנעמדתי לידך. הגשם הצליף בנו וערפל היה מסביבינו. 

והרחוב היה ריק. 

"שלום," אמרתי בקול הכי רך שיכולתי. 

נשמת עמוק, ניסית להירגע. הבטת בי. 

"היי."

"הכל בסדר?" שאלתי. 

"כן. לא עניינך."

חייכתי קצת. 

"קר לך," אמרתי. פשטתי את הסוודר הדק שלי והנחתי על כתפייך. 

"תודה." בחנת אותי בחשדנות. 

"חכי פה," אמרתי. 

חציתי את הכביש ונכנסתי למאפייה. קניתי קפה חם וחזרתי אלייך בחיוך, בשיער רטוב ועם קפה חם ביד. 

"קחי."

"למה אתה עושה את זה?" שאלת ולקחת ממני את הקפה. 

"אני נדיב," עניתי בחיוך. 

"סבבה. כמה זה עלה?" ניגשת לפתוח את התיק.

"הי, לא! את לא מחזירה לי כסף!" אמרתי. "אני רוצה לחזור הביתה עם הרגשה טובה."

"אוקיי. חכה כאן." חייכת.

ראיתי אותך רצה למעבר חצייה וקראתי אחרייך. נכנסת למאפייה ויצאת משם, מחייכת, עם שיער רטוב וקפה חם וחזרת אליי.

"קח."

"מסריחה."

הצחוק שלך היה שווה את הקור שחשתי. הוא חימם אותי. 

"אהבה מממבט ראשון היה לנו, הא?" אמרתי את המשפט הזה רק לפני חודש. רק לפני חודש. קשה להאמין. 

"כן, נכון. בכיתי." חייכת. 

"למה בכית באמת?" שאלתי בסקרנות.

הבטת בי ולא ענית.

"אני אגיד לך למה בכיתי." 

"מה?"

"שאלת. אני אענה."

"אה, כן. שאלתי לפני ארבע שעות."

"אז אני רוצה להגיד לך."

"אוקיי."

שתקת. והמשכת לשתוק. 

"נו."

דמעות היו בעיניים שלך. שוב. כמו לפני שנה. 

"עוד חצי שנה אני כבר לא אחיה."

"מה?"

"מה ששמעת." הבכי פרץ ממך מהר. 

"אני לא מבין." ניגשתי לחבק אותך.

דחפת אותי. 

"אז, כשבכיתי, זה היה כי הודיעו לי ששנשארה לי שנה וחצי לחיות."

"למה???. את חולה???" הזדעקתי. "למה לא טיפלו בך? מה?? את עובדת עליי, נכון?"

נענעת בראשך. "כן, אני חולה. אפילו שאני נראית בריאה. ועוד חצי שנה...."

התחלתי גם לבכות. בדמעות של גשם. גשם מלפני שנה.

"אני לא רוצה להכאיב לך."

"את לא תכאיבי לי. עדיף לי להיות חצי שנה איתך ולהיפרד מאשר שתעלמי לי עכשיו. בואי נעבור את החצי שנה הזאת יחד."

"לא." תמיד היית עקשנית. "זה יהיה רק יותר קשה לשנינו."

"לא נכון!" אחזתי בידך. "לא!"

"תקשיב לי, עדיף שאני אלך עכשיו. אהיה לבד חצי שנה, תשכח ממני קצת. ואז כשאני...." קולך רעד, "אמות. אז זה לא יכאיב לאף אחד. מבין?"

"לא. עדיף לנצל את זה להיות איתך כמה שיותר."

"אבל אז יותר יכאב!"

"שיכאב!"

"תפסיק להתעקש."

"לא רוצה. אני אוהב אותך."

חיבקתי אותך חזק, לא רוצה להיפרד. 

אבל ניצחת. 

והלכת. 

עברה חצי שנה. ולא שכחתי. 

את הגשם.

הקפה.

האהבה. 

המחלה. 

ואותך. 

ועדין לא שמעתי על מותך. 

ולא שמעתי ממך חצי שנה. 

ורגע לפני שאת נפרדת מהעולם הזה, רציתי להגיד לך שוב, שאני אוהב אותך. עדין אוהב.

את הבחורה שהתאהבתי בה ממבט ראשון. ביום גשום. שהבאתי לה קפה והיא לא רצתה טובות. שלא רצתה להכאיב. 

וכואב לי כך כך. על זה שיכולנו להיות ביחד חצי שנה ולא ניצלנו.

על זה שהעולם נפרד מנפלאה כמוך.

על זה שאת לא פה איתי. 

אני אוהב אותך. 

עד עולם. 

תמיד. 

בלב שלי

בנבכי ליבי

אזכור אותך. 

ואוהב. 

ואני מייחל, מקווה, מתפלל, שיום אחד ניפגש שוב. 

זוכרת אותי?  אם לא, הזכרתי לך.

"מחר," אומר הרופא. אני לא בוכה. 

"מחר אני לא אחיה יותר?" אני נושכת את השפה.

"מצטער. באמת שזה עצוב."

"תודה." אני קמה, יוצאת מהבית חולים.

ויורד גשם בחוץ. 

ואני נזכרת ברועי. 

שפגש אותי בגשם והתאהב בי. 

אני מוציאה את הטלפון מהכיס. יש לי הודעה. 

אני קופאת על המקום. זו הודעה מרועי. דרשה ארוכה-ארוכה. 

ואני מתחילה לבכות,  נשענת על גדר. ובוכה ובוכה.

אני לא אענה לו. לא אכאיב לו. לא אתן לו תקווה כשמחר אני לא אהיה פה יותר. 

אולי הוא יבוא שוב, עכשיו כשאני פה בוכה ונשענת על הגדר. יבוא שוב ויחייך בשיער רטוב.

ויתן לי סוודר דק של "אדידס." 

ויקנה קפה. 

ויצית בי אהבה ושמחה. 

יבוא

ויתן 

לי

נשיקה אחת אחרונה

מהאדם שאני הכי אוהבת בעולם.