זאבים

פעם חשבתי שאני זאב. התחברתי לחיה הזאת. לתכונות שלה. זאב הוא יפה. זאב הוא חזק ושורד וקשוח. וזאב הוא גם בודד. חי בשביל עצמו. מתמודד על בעיותיו, סודותיו ופחדיו לבד. הוא תמיד לבד, גם כשהוא בלהקה. מסביב יש, מבפנים אין לו אף אחד. הוא בשביל עצמו. 

ואני חשבתי תמיד שאני זאבה. תמיד היו לי הרבה חברים וחברות, ידעתי לצחוק ולהתבדח, אבל תמיד שמרתי על עצמי מפני כולם. לא סיפרתי סודות. לא חשפתי פחדים. התמודדתי לבד. תמיד לבד. חזקה. שורדת. לא נופלת. בודדה. 

העדפתי את זה ככה. אולי אני לא כל כך אמיצה כמו הזאב, מפני שפחדתי לגלות על עצמי דברים. אבל בעיני עצמי היייתי זאב אמיץ. ויפה וקשוח וחזק. ובודד. 

עד שהגיע ללהקה זאב חדש. יפה, מצחיק וחכם. אך גם הוא, כמוני, היה זאב. הוא היה לוחם ונלחם על דעותיו ועקרונותיו. הוא היה חזק ואמיץ ולא פחד מכלום. הוא היה קשוח כשרצה להיות כזה. והוא היה בודד. מוקף בחברי הלהקה אך מבפנים לבד. כמוני. 

הייינו דומים מדי. ראינו את זה מיד. כשישבנו לבדנו ודיברנו, לא יכולנו להסתיר סודות. סיפרתי לו הכל. פחדים, בעיות, סודות. הוא סיפר לי בחזרה, ואף הביע את תמיהתו מכך שהוא מספר לי. כי תמיד הוא היה זאב. חזק קשוח ובודד. אבל כשהיינו יחד, כבר לא היינו זאבים. רק עוד נער ונערה מתבגרים שמתאהבים לאט-לאט. 

לא יכולתי לעצור את זה. את החלומות שלי בלילה. את הירהורים שלי. הצורך לספר לו הכל. וכנראה שגם הוא לא יכל. כי הוא סיפר. ונקשר. והתאהב. 

וכבר לא הייתי זאב. הייתי נערה מאוהבת. מאוהבת כל כך, ולא חשבתי על זה שמתישהו ניפרד. ששום דבר לא לנצח. 

והפכנו ללהקה משל עצמו. היינו זאבים ביחד, חזקים ויפים ושורדים ובודדים. וחשבתי שגם האהבה שלנו כזאת. 

אך כמו שצייד אחד יכול להרים את הרובה, לכווון את הזאב ולקחת ממנו את הנשמה שלו, להפוך אותו לכלום חוץ מגוש בשר ופרווה, משהו חסר משמעות ותכונות - כך ירייה אחת כיבתה הכל. ירייה שכנראה פגעה בליבו שלו וכיבתה בו את האהבה שלו אליי. 

אבל הייתה אהבה. 

והיא נעלמה. 

הלכה. 

והוא הפך שוב רק לעוד אחד מהלהקה. 

וזה לא הגיוני.

לא הגיוני. 

הוא סיפר לי הכל. הכל. זאת לא הייתה הצגה. ראיתי את החשש בעיניו כשסיפר לי סודות. ראינו אותו נאבק בעצמו לא לחשוף את העובדה שגם לו יש פחדים. ורק אני ידעתי. שגם אם מבחוץ הוא חזק, מבפנים יש לו חלקים שבורים ומדממים, כמוני. 

אז למה? איך הוא יכל פשוט לקחת את זה, לירות בזה ירייה אחת ולהפוך את כל מה שהיה לחסר-חשיבות?

הפכתי לזאב פצוע. נואש לאהבה. כי עד שמישהו אהב אותי לא ידעתי מה אני מפסידה. ועכשיו הוא הלך. 

ואחרי הכל,

אחרי הכל,

אנחנו לא זאבים. אנחנו נער ונערה שהתאהבו, נער ונערה שחשפו את הדברים הכי כמוסים שלהם זה לזו. נער ונערה עם מסכה, שאחד עם השני הם מורידים. 

ואמורה להיות לזה משמעות. 

אבל כנראה שאין. 

מבחוץ המשכתי להיות הזאב שהייתי תמיד. נלחמתי על דברים, צדתי, טרפתי, שאגתי, צחקתי, הייתי כאחת מן הלהקה. 

אבל הזאב בחזק שבתוכי כבר גסס.

קשה לי כל כך להיזכר בכל הסודות. 

הפחדים. 

אני לא זאב. 

זאב הוא חסר-פחד. חשבתי שאני כזאת. אך ברגעים שהייתי איתו, לפתע הבנתי שיש לי פחדים. המון. וסיפרתי אותם לו. וחשבתי שאיכפת לו.

ואולי היה איכפת לו. 

אבל אולי הוא התבייש. 

התבייש בפחדיו ובסודותיו. 

כי הוא אמור להיות חזק וקשוח. ונלחם. ובודד. 

הוא לא אמור לבקש עזרה. הוא אמור להתמודד לבד.

הזאב שבו השתלט עליו. 

והזאב שבי מאיים למות. 

יותר מדי פחדים. 

סודות. 

כאב. 

אני רוצה לחזור לימים שבהמם היינו יחד, זאבים בלתי-מנוצחים עם אהבה בלתי-מנוצחת. במילים אחרות, נער ונערה סתמיים שהתאהבו להם. 

אני לא רוצה שעוד מישהו יחשף ללב שלי. כי אם הוא נחשף ללב שלי, הוא יכול להכאיב לי. באיזו דרך שהוא רוצה. 

הראתי לו את ליבי, הפקדתי את ליבי בידיו, חשבתי שאפשר לסמוך עליו. שאני מפקידה את ליבי בידיים טובות. אבל הוא פגע בו בצורה הכי גרועה.

הפך אותו ואת כל הרגשות שבתוכו לחסרי-חשיבות. 

את כל הזיכרונות,

הנשיקות,

התמונות,

הסודות,

הכל סתם. 

עכשיו, כשאני שוכבת על המיטה שלי, בוהה בקיר מולי, עליו תלויה תמונה של שתי זאבים, הזכר שחור והנקבה לבנה. תמונה שאמא שלי ציירה לי לפני שנתיים. הזאבים שבתמונה הם חזקים ומאוהבים. תמיד אהבתי את התמונה הזאת. עכשיו היא מעוררת בי רגשות שאני רוצה להדחיק.

זיכרונות שאני רוצה לשכוח. 

כאבים שאני רוצה להעלים. 

ועכשיו, כשאני פה לבד, ואף אחד לא יודע שכואב לי, ואף אחד לא חשוף לכאב שלי, כשאף אחד לא קורא את ליבי - 

אולי עכשיו אני זאב.

זאב בודד.