שירת האבלים

שירת האבלים

כותב: רוי

שיפ: ג'ן 

ז'אנר: אנגסט

תקופה: אחרי הקרב על הוגוורטס

דירוג: PG13

וויתור זכויות: ג'יי.קיי. רולינג

תודה לנגה על הביטוא. 

נוויל הביט על עצמו במראה.

המראה הייתה גדולה ממנו, והגיעה כמעט עד התקרה. היא הייתה מרובעת ומסגרתה מעוטרת בקווים מעוגלים שנכנסו ויצאו אחד מן השני, מייצרים צורות על גבי צורות מהפנטות.

הזקן כבר עיטר את מרבית פניו. הוא היה בצבע חום-שחור ופרוע לגמרי, והוא התחבר אל השיער שלו שהגיע לו עד הכתפיים. השיער היה מעט פחות פרוע מן הזקן, אבל עדיין, בעוד הוא מביט על עצמו במראה, הוא הבין עד כמה הוא הזניח את עצמו בשנים האחרונות. הוא ניסה להיזכר מתי הפעם האחרונה השקיע בעצמו, בנראות שלו, וכשל. הוא בעיקר ניסה לאחות את השברים, לנקות את הצלקות, למלא את החלל שבלב.

הוא התגורר בבית סבתו, שנפטרה קצת אחרי אותו קרב ארור. זה היה בית בעל שתי קומות, עתיק ומרוהט במיטב הרהיטים. כשגברת לונגבוטום הייתה בחיים, זה היה אחד מאותם בתים שאפשר היה להציג במוזיאון. הכל היה נקי ומסודר בדיוק במקומו הטבעי והנכון. לא היו צבעים מתקלפים מהקירות, אבק בכל פינה, עובש ועוד מני יצורים מתחבאים בצללי הבית, כמו שקורה עכשיו, כשנוויל מתגורר בו לבדו.

את רוב זמנו הוא מבלה בחדר העבודה שלו. זה לא היה באמת חדר עבודה, אבל היה בו שולחן מרובע מעץ מבריק ועליו דפים, עטי נוצה ודיו, ספרים וכמה צמחים, גדולים וקטנים. היה שם כיסא מרופד וארון עם עוד ספרים. היה בו גם חלון, חלון מרובע שהשקיף על נוף ירוק הנמשך לנצח. וכמובן, המראה. המראה בה הוא הביט וראה אדם זר, שלא יכול להיות הוא. הוא זכר את עצמו נער, לא בדיוק יפה, לא בדיוק מכוער, קצת מגושם, עם שיער מסודר ופנים עגולות. מה שהביט אליו כעת מן המראה היה איש בוגר ומפחיד, עם עיניים שקועות ולחיים בולטות. הוא היה רזה ונראה כמו אדם שבילה כמה שנים טובות באזקבאן. הוא הפחיד את עצמו. הוא החזיק בידו מספריים חלודות, והחליט לעשות את הצעד הזה ללא עזרת קסמים. עם ידיו שלו.

במשך שנתיים הוא הלך לפגישות האלו.

פרופסור מקגונגול ארגנה את הפגישות, אבל היא נתנה למכשפה מבוגרת ועגולה בשם כריסטינה מקינון להעביר אותם. היא הייתה נחמדה ומחויכת, תמיד מוכנה להקשיב ולתת עצה, להניח יד ולחבק.

היו שם האחיות פטיל, צ'ו צ'אנג, שיימוס, לי ג'ורדן, ועוד כמה שהתחלפו וזזו, מכל שכבות הגיל. כולם היו שם, בקרב על הוגוורטס. הם כולם הרימו שרביטים והיו מוכנים להקריב את חייהם על מנת להציל את בית-ספרם, להילחם עבור העתיד שלהם, עתיד העולם שלהם.

בהתחלה הוא לא הסכים ללכת. פרופסור מקגונגול התיישבה על הכורסא החומה-אדומה הגדולה, עם הכרית הפרחונית ולגמה מתה ארל גריי חזק, קצת אחרי שסבתו מתה. היא התבגרה מאוד מאז אותה מורה מפחידה וקפדנית שהוא פגש בשנתו הראשונה. כבר אז היא לא הייתה בדיוק צעירה, אבל השנים, הלחץ והקרב נתנו את אותותיהם על פניה וגופה. היא הייתה קצת כפופה יותר והייתה לה צליעה קלה, ונוויל ניחש שבטח היא מוצאת את זה קשה יותר ויותר להשתנות לחתולה.

"זה ייעשה לך טוב, נוויל," היא אמרה בחיוך עצוב, מניחה את ידה הפנויה על ידו שלו. "יש שם חברים שלך, אנשים שאתה מכיר ואוהב שנמצאים בדיוק באותו מקום כמוך."

אבל הוא לא הסכים להקשיב.

נוויל באמת לא חשב שהוא צריך את זה. עוד לא היה לו הזקן העבות והעיניים המתות, לחייו עוד היו מלאות ואדומות. הוא עוד אכל שלוש ארוחות ביום וחשב על העתיד שלו. ככל שהזמן עבר, וחבריו הקרובים התחילו להתרחק ולבנות את חייהם מחדש, שבחירת ליבו עזבה אותו והחליטה לטייל בעולם, שהוא נפל לבור חסר תחתית. לפתע כל הצלקות מאותה מלחמה בעבעו מעל פני הקרקע. כל הזיכרונות תפסו אותו בעוצמה בכל חלקי גופו ולא הרשו לו לזוז.

הוא היה מתעורר באמצע הלילה בצעקות, מלא בזיעה. הוא חלם על הוגוורטס בלהבות, גופות של תלמידים ואוכלי מוות משולבים זה בזה על הרחבה הגדולה והצחוק של וולדמורט. צחוק שהוא צווחה בלתי נגמרת, מחרישת אוזניים.

הוא חלם על לונה רצה מבלטריקס. בלטריקס צעקה וקיללה, ותפסה בנחש ירוק את לונה. הנחש מחץ אותה למוות, שואב ממנה את כל פיסות חייה. ואז בלטריקס הסתכלה ישירות אליו, ורצה אליו מהר עם שרביטה מושט קדימה.

הוא חלם עשרות, אם לא מאות, חלומות שכאלו. סיוטים שלא נתנו לו לישון וגם חזרו לרדוף אותו כשהיה ער. הוא התחיל לפחד מהסיוטים האלו כל-כך שבלילות רבים הוא וויתר על שינה בכלל. הוא היה יושב בחדר מואר לגמרי וקורא ספרים עד אור הבוקר.

ואז הוא החליט ללכת לפגישות.

הן התרחשו בחדר גדול בקומה השנייה של הקלחת הרותחת, פעמיים בשבוע. תחילה נוויל הלך רק פעם בשבוע, ישב בצד והקשיב.

הוא שמע את פרווטי פאטיל מדברת על לבנדר בראון. היא לא שלטה בדמעות כשהיא סיפרה איך חברתה הטובה ביותר נרצחה בקרב על הוגוורטס, איך היא עדיין חולמת עליה בלילות, מתעוררת בצעקות.

לי ג'ורדן סיפר על פרד, וגם על ג'ורג'. הראשון פגש במותו בקרב, השני אמנם נשאר בחיים, אבל במחיר כבד מנשוא. הוא דיבר על הזוועות שהוא ראה ועל החור הגדול שנשאר לו בלב. הוא לא איבד רק את פרד באותו קרב, אלא גם את אחיו.

כולם סיפרו על החלומות, הצעקות, החוסר בשינה, הפחד. נוויל התחיל להרגיש בטוח יותר ויותר עם הקבוצה הזו ועם כריסטינה, שהקשיבה לכולם ונתנה ייעוץ. לא פעם היא עברה מקומות והתיישבה על-יד מי שדיבר, והציעה נחמה גופנית.

כשנוויל דיבר בפעם הראשונה, זה היה כמעט חודשיים אחרי שהוא התחיל ללכת לפגישות האלו. כריסטינה חייכה אליו והתיישבה לצדו, תפסה את ידו בידה שלה, ועודדה אותו במבטה.

והוא נתן לכל הרעל לצאת.

הסיוטים, המחסור בשינה ובתיאבון, הכאב הפיזי הבלתי נגמר, הגעגוע למתים והכעס על החיים, ועל עצמו. החברים שנטשו אותו או שכחו אותו. האהובה שבחרה בחיים אחרים. הוא דיבר ודיבר, בכה וצעק, וכל הזמן הזה לא עזב את ידה של כריסטינה. כשסיים, כולם קמו וניגשו אליו ועטפו אותו בחיבוקם. הוא הרגיש שלווה, רק לרגע. אבל זה היה רגע שהוא ינצור לנצח.

הוא מצא שהסיוטים נהיו קלים יותר להתמודדות ככל שהוא דיבר והשתתף יותר בפגישות.

זה לא שהסיוטים הפסיקו, אלא שנוויל גילה שיש לו את הכלים לחסום אותם מלחזור ולרדוף אותו במהלך היום ולא להטריד אותו כל-כך במהלך הלילה. לקחה שנה שלמה עד שהיה לו כמה לילות רצופים ללא חלומות. הוא התחיל לאכול יותר וגם לצאת קצת מהבית. הוא התראה מחוץ לפגישות פעם בחודש עם לי ג'ורדן ושיימוס בפאב מוגלגי בבורנמות'. הם רצו מקום על-יד הים, לשתות משקאות חריפים שהם לא מכירים במקום שאף-אחד לא מכיר אותם, ללכת על הים, להריח את החוף. זה היה רחוק וכולם היו עסוקים בחייהם, אז זה היה חייב להיות רק פעם בחודש. נוויל חיכה ליום הזה יותר מכל. הוא אהב לא להרגיש קוסם לכמה שעות, בלי הצלקות האלו של הקרב על הוגוורטס. סתם מוגל שיושב ומסתכל על הים, ושותה בירה.

ועכשיו הוא גזר את השערות שלו.

הם נפלו על כתפיו, נתקעו בבגדיו וחלקן גם מצאו את דרכן לרצפה. עם כל שערה שהוא גזר, הוא התחיל לראות את פניו בבירור; העיניים כבר לא היו כל-כך מתות והצבע חזר אליהן. הלחיים התמלאו קצת. השפתיים היו אדומות יותר. הוא נתן לחיוך אחד לברוח ולעטר את פניו.

אחרי זמן מה שערו היה קצר למדי והזקן מסודר יותר. הוא החליט להישאר עם הזקן, הוא אהב אותו ככה, כשהוא כבר לא כזה פרוע. הוא כבר לא נראה כמו אסיר שנמצא רגע לפני נשיקת סוהרסן.

נוויל ישב בקלחת הרותחת וחיכה שכולם יגיעו. כל החודשים האחרונים הוא תמיד הקדים לפגישות, כי הוא ידע שפרוואטי מקדימה. הוא התחיל לחבב אותה יותר ויותר ככל שהזמן עבר, והם דברו לא מעט לפני ואחרי הפגישות בתקופה האחרונה.

פעם אחת הוא הגיע מוקדם יותר ואכל מרק, וראה שגם היא נמצאת כבר במקום. היא קראה ספר ושתתה תה. הוא שאל אם הוא יכול להצטרף אליה והיא אמרה שכן. הם דברו עד שהפגישה החלה וכך נוצרה מסורת.

למרות שהם היו קוסמים, נוויל ידע שיש דברים שאי-אפשר לפתור בהינף שרביט ומלמול מילות קסם. יש פצעים שרק הזמן מאחה, ויש צלקות שנשארות עלייך לנצח. הוא עדיין היה מתעורר בלילות כמה פעמים בשבוע. הוא עדיין היה מוצא את עצמו מפחד לצאת מהבית ולא מצליח להבריח ממחשבותיו תמונות נוראיות של מוות ומלחמה. הוא גם גילה שידיו מתחילות לרעוד לפעמים, בלי סיבה וללא שליטה. כל אלו היו דברים שהוא כנראה יצטרך לסחוב על עצמו תמיד, אבל בפעם הראשונה מזה שנים, הוא גם הסכים לעצמו לחייך ולחשוב על העתיד.

"היי," זו הייתה פרוואטי. נוויל הרים את מבטו וחייך אליה. הוא סימן לה לשבת.

"מה שלומך?" היא שאלה, מתיישבת ומניחה את הספר שלה על השולחן.

"טוב, אני מניח," הוא ענה, והאמין לעצמו.

הם דברו במשך זמן רב, והמשיכו לדבר גם אחרי הפגישה. הוא הזמין אותה לכוס אחת של וויסקי אש והיא הסכימה. כשהשעה נהייתה מאוחרת, הם יצאו החוצה, אל הרחוב הלילי ועטוף המנורות הגבוהות.

"אני אוהבת את המראה החדש שלך," היא אמרה בחיוך.

"תודה," אמר נוויל.

היא התקרבה אליו והוא אליה.

נוויל הסכים לעצמו להיות אופטימי.