ארץ האגדות - ארץ האגדות

קוראים לי קונר ביילי.
אני אחיה של אלכס, הפיה המתנשאת.
מאז שגילינו על ארץ האגדות, החיים שלנו השתנו לחלוטין, ללא ספק.
החיים שלנו עברו מהפך נפשי, פיזי, ועוד כמה דברים שמקשקשים בנאומים רגשניים.
ואחרי כל התהפוכות הנפשיות, הטלטלות שבמלחמה הבלתי- פוסקת, אלכס ביילי החליטה לגרור אותי לספריה!
נו באמת! ספריה?!
איך אפשר ללכת לספריה כשהחיים שלנו זה כמו ספר אחד גדול!
היינו בארץ של כל האגדות, נכנסו לספרים (אפילו הם היו בתוך הסיפורים שהוא כתב!).

"בחייך, מה אכפת לך שלפחות נביא את השיקוי?"
"לא!"
"רק לספר אחד..."
"לא!"

הדבר הטיפשי השני שאלכס החליטה זה שלא נערב ב"בילוי" שלנו שום דבר קסום, וזה כולל את השיקוי. בטח תהיתם לעצמכם מה זה השיקוי.
טוב, זה שיקוי בצבע כחלחל, שרק הצבע יכול להפנט אותך.
אבל זה עוד כלום לעומת מה שהשיקוי מסוגל לעשות.
טיפה אחת תספיק שתטפטף על ספר מסוים, ותוכל להיכנס לתוך העולם של הספר.
 תיאור של ספה סגולה יתארך וישנה צורה, עד שהוא יהפוך לספה, המילים רצפת פרקט יבנו את עצמם לקרקע שטוחה מעץ. לבסוף אתה תמצא את עצמך בתוך הספר עצמו.
אבל עליך להיזהר, כי אם תישאר בספר עד סופו, אתה תיכלא שם לנצח...

בכל אופן, למרבה הצער לא יכולתי להיכנס לאיזה ספר נחמד.
אבל כמובן שלא הקשבתי לה. אני לא מוצלח בלציית לאנשים.
בטח שלא לציית לאחות מעצבנת שמחליטה דברים מעצבנים...
ברגע שהייתה לי הזדמנות, דחפתי את השיקוי לתוך תיק הטיולים שלי, ואז העמדתי פנים שאני מגלה התעניינות תהומית בתקרה.

אלכס בדיוק הסתובבה אליי בחשד.
לרוע המזל, אלכס מכירה אותי יותר ממה שאני חושב.
אבל היא לא עלתה על התכסיס שלי.
היא סיימה לארוז את החפצים שלה, ואז נפרדנו מההורים ויצאנו לדרכנו.
כדי לא לעורר חשד, בדרך לספריה התנהגתי כאילו אני עדיין מבואס מה"בילוי" שלנו.
אני עדיין לא מאמין שההורים היו בעד הרעיון שלה.
הם מכירים את הצד ההרפתקני שבי.
והמבט של בוב, כלומר, אבא, הוא נראה כאילו הוא טיפה מרחם עליי...
איך הוא היה יכול לנטוש אותי ככה למותי המזעזע.
אלכס כנראה קראה את מבטי, כי היא שלחה לי מבט מעודד של, "אל תדאג".
צמצמתי את עיניי בהתרסה.
אני שונא שהיא עושה את זה.
אחרי כמה רחובות תחת השמש הקופחת, ניצבנו אל מול הספרייה הציבורית.
זה היה בניין מפואר מאין כמוהו.
מדרגות רחבות הובילו לבניין ומשתי צדיהן ניצבו שני פסלים של אריות.
הייתי חייב להודות שהמקום הזה באמת יפהפה.
צעדנו במעלה המדרגות ונכנסו לספרייה.
הספרייה הייתה שקטה יחסית לשעות הצהריים, למרבה הפלא.
פה ושם אנשים ישבו והיו שקועים בנפלאות הספרים.
גם הספרניות היו שקועות בעבודתם.

ככה תהיה לי קצת פרטיות עם השיקוי.
לפחות ברגע שאפטר מאלכס.
"אני הולך למדפים של ההיסטוריה", אמרתי בלי לחשוב.
מה חשבתי לעצמי? היא לא תקנה את זה.
"תן לי לנחש- "
אוי לא, חשבתי לעצמי, מוכן לפצצה.
"-אתה פשוט הולך לשם כי יש שם פופים", השלימה אלכס את המשפט.
נשמתי לרווחה. "טוב, עלית עליי..."
מיהרתי לשם, מוודא שאיימי לא עוקבת אחרי.
סרקתי את מדפי הספר בעודי הולך לשם.
לפתע רגלי מעדה, ונפלתי על אחד המדפים.
קמתי במהירות, וראיתי למורת רוחי שהספרים נפלו.
זה היה המדף של ספרי הפנטזיה.
לא רציתי שהספרניות יצעקו עליי.
כבר עברתי דבר כזה, ותאמינו לי, זה בהחלט לא נעים.
דחפתי כמה ספרי הארי פוטר חזרה למקומם, ואז את מבטי לכד ספר מוזר.
היה כתוב עליו "ארץ האגדות".
שם הסופר היה כריס קולפר.
אני לא מכיר את הבחור.
זה בטח סתם צירוף מקרים.
אבל משהו בכריכה היה מוכר.
בתמונה המרכזית ראו שני ילדים נופלים לעבר יער.
מעבר ליער התנשאה טירה שנראתה בדיוק כמו הטירה הצפונית.
בטח עוד צירוף מקרים.
זה כבר היה נראה ממש מגוחך.
ואז הבטתי שוב בשם הספר.
וממש מתחתיו היה כתוב קסם המשאלה.

המשך יבוא...