אשמת הכוכבים - הסיפור הגמור

הפאנפיק מבוסס על "אשמת הכוכבים"

כמחווה ל"מכאוב מלכותי", הספר שהוזכר לא מעט פעמים ב'אשמת הכוכבים', החלטתי לגמור את הסיפור בצורה ייחודית מאוד, וכל מי שקרא את 'אשמת הכוכבים' יבין גם למה. עם זאת, אל תדלגו לסוף עכשיו, מוזמנים ליהנות מהקריאה!

פרק 26

ישבתי מחובקת עם המכתב עוד זמן רב. אני אפילו לא יודעת כמה, כי למחרת אמא מצאה אותי ישנה, חבוקה עם הגרסה המודפסת של המכתב שגאס כתב לואן האוטן.

לא היה טעם לדבר על חזרה ללימודים. אמא ניסתה לקחת אותי לאיזו גלידריה חדשה שהיא מצאה, (דווקא שינוי מרענן, לקבל משהו לא כצ'ופר סרטן. אם כי כשלוקחים בחשבון את זה שגאס מת מסרטן, אולי זה בעצם כן) אבל לא הייתי מסוגלת. העברתי את היום הזה בבהייה בחלל האוויר שמעל למיטה שלי ובדמיונות על ההלוויה שלי. בהבזק של אומללות הבנתי שאפילו קדם-לוויה לא אוכל לארגן לעצמי – בהיעדרו של גאס, המשתתף היחיד בטקס כזה יהיה אייזק.

אייזק. הייתי מרוכזת כל כך בעצמי, ולא חשבתי לרגע על סבלו של הילד האומלל הזה. היות שמוניקה נעלמה מחייו באופן החלטי למדי, גאס ואני היינו החברים היחידים שלו. ועכשיו אני הייתי הידידה-חברה היחידה שלו. בעצם, זה עובד גם הפוך. התובנה הזו צמררה אותי לרגע.

בהחלטה מהירה קמתי והתחלתי להתלבש. בגדים פשוטים – ג'ינס, טריקו, סווטשרט, סניקרס. תוך כדי טלפנתי לאייזק. הוא ענה בצלצול השלישי.

אייזק: היי, מי זה או זאת?

אני: הייזל, החברה שאינה מוניקה.

אייזק: מה מצב קיומך הקוסמי והאינדיבידואלי ברגעים אלו?

אני: מדורדר למדי. אפשר לבוא אליך?

אייזק: בשמחה. אם כי אני נאלץ להודיע ביגון רב שוויתרתי זמנית על משחקי המחשב.

אני: אאמין לזה כשאראה זאת במו עיני. אני מגיעה עוד עשרים דקות.

זה באמת הפליא אותי – נכון לפעם האחרונה שבה ראיתי את אייזק, הוא היה עדיין מכורבל על הספה מול הטלוויזיה ומשחק משחקי מחשב לעיוורים. אמרתי לאמא שאני הולכת לאייזק, לקחתי את הביפאפ ונכנסתי לאוטו. אחרי רבע שעה הייתי ברחוב ליד הבית של אייזק. יכולתי להגיע מהר יותר, אבל בהתחשב בכך שהחיים שלי ממילא ייגמרו בקרוב, גם לפי התחזיות האופטימיות של ד"ר מירה, למה לבזבז את מה שכן נשאר לך?

אייזק, נאמן להבטחתו, לא שיחק במחשב. הוא ישב על הספה וגישש על ספר כלשהו באמצעות האצבעות. דפי הספר היו מנוקבים, ולקח לי רגע עד שנזכרתי בכתב הברייל.

"האמת שהתחלתי להתאמן על זה עוד לפני שהתעוורתי. מה שנקרא... לראות את העתיד," אמר אייזק בגיחוך מר. "מה שלומך, הייזל?"

"איך ידעת שזו אני שנכנסה?" שאלתי.

"ההילוך הסגיר אותך. זוכרת שבזמנו אמרתי לך שאני לא מרגיש שהחושים שלי התחדדו בגלל העיוורון? אז הנה, עכשיו אני מרגיש. השמיעה שלי השתפרה במאות אחוזים. אני יכול להבדיל בין הליכות של אנשים, וההליכה הזו ייחודית בהחלט לך. את גאס... לא זכיתי לקלוט את חתימת ההילוך שלו.."

לא היה לי מה לומר, אז הנחתי את הראש שלי על כתפו ושתקתי. הנה עוד אחד מצ'ופרי הסרטן האוטומטיים: היכולת להבין אחד את השני בלי דיבורים, רק לקלוט את הכאב והצער בעיני האחר. אנשים אחרים אולי היו חשים מבוכה וממהרים לגשר על השתיקה בדיבורים פטפטניים, אבל לא אנחנו. חלקתי את התובנה הזו עם אייזק.

"בטח. אני מקווה שאת רואה את הכאב בעיניי."

ג

ם על ההערה הזו לא היה לי מה להוסיף, אז המשכתי לשתוק. באיזשהו שלב התחלנו לדבר על דברים סתמיים – סרטים, ספרים, משחקי מחשב, כוכבי מוזיקה. אני חושבת ששנינו הרגשנו צורך לא להתייחס כל הזמן למוות, לזה שקרה ולזה שיקרה, אלא להרגיש קצת כמו אנשים רגילים – נו, אתם יודעים, מהסוג הזה שאין לו תוחלת חיים של מקסימום שנה בגלל סרטן.

השיחה הזו ארכה הרבה יותר משחשבתי. באיזשהו שלב כבר התחלנו לצחקק ללא סיבה ולספר בדיחות גרועות (ואייזק לא החמיץ שום כפל לשון על עיניים. אם היו עושים תחרות בבדיחות גרועות של ציניות-עצמית על פגמים בגוף, הבחור היה זוכה במקום הראשון), ולקראת הערב התדרדרנו לקרב כריות סוער. חשבתי שיהיה לי יתרון עליו, בגלל העניין הקטן הזה שאני רואה והוא לא, אבל הוא נלחם כאריה וזיהה איפה אני על פי הרעשים. לבסוף צנחנו על הספה מותשים וקרועים מרוב צחוק, ואז נשמע הצליל שגרם לי לאימה טהורה.

הביפאפ.

הביפאפ התחיל לצפצף.

לביפאפ נגמרת הסוללה והוא התחיל לצפצף.

לביפאפ יש שקע הטענה ייחודי מאוד, לא מהסוג שאפשר למצוא בכל בית. התעכבתי פה שלוש שעות יותר מהמתוכנן, ונגמרה לי עכשיו הסוללה. יש לי חמש דקות עד שהביפאפ יפסיק לעבוד, ואז עוד בערך דקה עד שהריאות שלי יקרסו.

עמדתי קפואה ולא יכולתי לזוז. למזלי, אייזק הבין מה קרה (סיפרתי לו על כך בעבר) והוא התחיל לרוץ במהירות מטורפת ולצרוח: "אבא! אמא! בואו עכשיו!"

אבא של אייזק הגיע תוך שניות ספורות, ואייזק צרח לו באוזן: "למכשיר החמצן של הייזל נגמרה ההטענה! היא חייבת להגיע לבית שלה עכשיו!"

אבא של אייזק תפס אותי ואת הביפאפ, הרים אותי ורץ כמטורף את המכונית. הוא דהר ברחובות, עבר באדום ובתמרורי עצור, ועבר על כל חוק תנועה אפשרי. אחרי שעברנו בערך שליש מהדרך, נשמע הצליל האחרון שרציתי לשמוע בחיים: הביפאפ השמיע קול של געייתה האחרונה של פרה חולה -  והשתתק.

עברו בערך עשר שניות עד שהריאות שלי התחילו לשווע לחמצן. אבא של אייזק צעק לי: "תחזיקי מעמד! עוד דקה אנחנו בבית!" ושמעתי אותו מטלפן אל ההורים שלי בפאניקה ומסביר להם מה המצב. התחלתי לחוש כאבים לא נורמליים בבית החזה.

שמעתי את החריקה של הבלמים כשעצרנו לפני הבית. הפנים שלי הכחילו ולא הייתי מסוגלת לנשום. ראיתי את אמא רצה אלי כשצד אחד של המטען בידה, ניסיתי לקבל רק עוד מנה אחת של חמצן אבל לא יכולתי, הרגשתי את הריאות קורסות, ניסיתי להתרומם וא