מצטער

אני בוער. אני מרגיש את האש נאחזת בחולצתי, שומע את השיעולים של מירן מאחוריי. אני שוכב על הבטן שלי, מסביבי עשן, וחם לי. ואני נחנחק. אני מבחיןמבעד לעשן בחלון. אני מזנק בין הלהבות ומנסה לפתוחאותו. אני צועק בתיסכול ובכאב כשאני לא מצליח. חתיכה מהתיקרה נופלת ואני נזרק על גבי לצד ג'וני ומירן הנחנקים. 

קיידנס. השם שלה מהדהד בראשי. לא בכעס. אלא ברחמים.  

אני יודע. אני יודע שאנחנו עוד כמה דקות נאבד את השנשימה, שלאט-לאט הלהבות ייקחו מאיתנו את החיים. וקיידנס תהיה אשמה. ואני מרחם עליה, שהיא תצטרך לחיות עם הידיעה הזאת. עם המבטים שינעצו בה בני משפחתה. עם האשמה. אבל לא רק היא אשמה. כולנו אשמים. היינו טיפשים. חשבנו שאנחנו גיבורים, ובסך הכל היינו חברות בני-נוער שחושבים שהם נועזים. 

לא הסתפקנו בלחשוב. רצינו לעשות. להוכיח. מה רצינו להוכיח? אין לי מושג. כנראה רצינו הוכחה לכח. שלנו. אבל לא ניצחנו. הפסדנו. את החיים שלנו. 

מירן צועקת לידי, ואני נושך את שפתיי לא לצרוח. אולי, אולי קיידנס כבר קלטה מה היא עשתה, וברגע זה כבר מנסים לחלץ אותנו. אולי נצא מפה בחיים, יטפלו בכוויות שלנו, וכולנו נחזור להיות השקרנים. נצחק על מה עשינו. נחגוג. הצלחנו. הכוויות הן רק מחיר ששלימנו בדרך. 

לא. אלו השניות האחרונות שלי. ואני יודע את זה.

אני לא רוצה למות. לא רוצה. אני רוצה לחיות. אני רוצה לבקש מכל כך הרבה אנשים סליחה. לתקן את עצמי. את העולם. לתקן עוולות. להיות אדם טוב. עוד לא הספקתי להיות כזה. אני רוצה לדבר שוב עם קיידנס. לפחות עוד פעם אחת, לומר לה שאני כל כך מצער. 

הייתי פחדן. וטיפש. 

אחרי הקיץ של גיל ארבע עשרה, חשבתי שאניכבר לא מאוהב בקיידנס. תעבור שנה עד שאראה אותה שוב, וכמובן שאני מחבב אותה מאוד. אבל אהבה... לא. התאהבתי ברקל. הנערה היפה שאוהבת לרקוד. הנערה שאיתה צחקתי עד השעות הקנות של הלילה. שחיבקתי, שנישקתי, שחשבתי שאהבתי. 

את המחשבות על קיידנס בילקתי מראשי פעם אחר פעם. 

בקיץ שלחתי לה פרחים וכתבתי מכתבים,עד שראיתי שוב את קיידנס. 

הבטתי בה, והרגשתי בדיוק כמו לפני שנה. רציתי ליטול את ידה, לטייל איתה, לדבר איתה שיחות עמוקות, להביט בה מטיילת על החוף, להצחיק אותה. 

אך פחדתי. פחדתי לספר לה על רקל, ופחדתי לספר לרקל עליה. הייתי מבולבל ופחדן. 

ידעתי שג'וני סיפר לה על רקל, והייתי טרוד במחשבות מה היא חושבת עליי. 

את המכתבים של רקל נעלתי במגירה ולא עניתי עליהם. פחדתי מדי. 

עלינו לגג. אני וקיידנס. אמרתי לה שהיא יפה. התנשקנו. סבא שלה עלה. 

נעמדתי בתוך הגלים, עצוב. מבולבל. מאושר. קיידנס שלי. ואני צריך לספר לרקל ש... בגדתי בה. שזה נגמר. שבחיים לא הייתי שלה. אבל פחדתי. 

ולא עשיתי את זה. 

ולא תהיה לי יותר הזדמנות. 

ואמא שלי. רבנו לפני שנסעתי. אמרתי דברים שאני כל כך מצטער עליהם. 

ומשפחת סינקלר, שגרמו לקיץ להיות התקופה האהובה עליי בשנה. 

וקיידנס. בעיקר קיידנס. אני אוהב אותה. סולח לה. מצטער כל כך. 

אני אדם נורא. אפילו שאני רוצה להיות אדם טוב. שיחקתי בלב של שתי נערות, כשליבי היה נתון לאחת. 

אני מרגיש את ידה של מירן נאחזת בידי. 

מירן. 

לא מגיע לה למות ככה. מגיע לה לגדול, ללמוד, למצוא את אהבת חייה. להתחתן עם הגבר המיוחד שמתאים רק לה. להיות האמא הכי טובה בעולם. להוכיח לכולםמי היא. למה היא מסוגלת. היא צריכה לצחוק, לאהוב, להיות היא. ושכולם יאהבו אותה כמו שמגיע לה. 

ג'וני משתעל לידי. עוד רגע החיים נגדעים ממנו. 

ג'וני, החבר הכי טוב שלי, שהיה לי יותר מאח.

הוא צריך לקום, לחייך, לצחוק, להביא אור לחיים של אנשים, להוכיח לסבא שלו שלפעמים להביא שמחה לאחרים זה עינין חשוב יותר מכסף. יש לו לב טוב, לג'וני. הוא היה יכול להיות בעל נהדר. ואבא נהדר. ואדם נפלא. הוא כבר אדם נפלא. 

הכל מסתחרר בראשי. 

קיידנס. 

רקל.

מירן. 

ג'וני.

אמא שלי. 

אני מצטער. אני מצטער. אנירוצה לתקן. את הכל. ואני לא יכול. 

אני צועק, ואז הכל מחשיך ואני לא מרגיש יותר כלום.