חושך

אני שוכב על המיטה שלי. כמו אתמול, כמו שלשום, כמו לפני שבוע וכמו לפני שבועיים. כי לפני שבועיים השעון שעל ידי סימל מישהי חיה. עכשיו אני לא יכול להסתכל עליו בלי לחוש עצב שמאיים לפרק אותי. בחיים לא חשבתי שאני אשבר. אני האדם האחרון שנשבר. פעם ידידה שלי הגדירה אותי: "אדיש, מישהו שלא יהיה אכפת לו גם אם המוות עכשיו יגיע." ואולי באמת לא אכפת לי אם המוות שלי יגיע, בהחלט לא כרגע. אף פעם לא נקשרתי לבני-אדם. תמיד הייתי נער עליז, שובב וצוחק, אבל בכל מה שנוגע לרגשות - קר ומרוחק. אני זוכר שפעם אמרתי לאחותי שלדעתי זו חולשה לאהוב, והיא אפילו לא ענתה. לא באמת התכוונתי לזה. אבל לא ידעתי איך להגדיר את זה. לאהוב זו לא חולשה, אך בי לא היה הכח הזה לאהוב מישהו, מחשש שאפגע מכך.

היו לי תמיד חברים רבים, הייתי מקובל וסתם נער רגיל. אך לעולם לא חיבקתי מישהו ואף אחד לא באמת היה חשוב לי. כי אני בן אדם קר ומנותק מרגש. כשהעמקתי בחשיבות על עצמי, הגעתי למסקנה שאני כמעט אף פעם לא באמת מרגיש משהו. אך חייתי עם זה בשלום. הדחקתי רגשות והתנהגתי רגיל. פעם מישהו אמר לי שהוא מרחם על מי שתהיה בת-הזוג שלי, ואני רק צחקתי. איפשהו הוא צדק.

תמיד אחרי יום לימודים, היה לי את דקות השקט שלי. שהייתי פונה לשדה הקטן שליד התיכון שלי, שם תמיד ריק. הייתי נשכב על הדשא הרך, עוצם עיניים וחושב וקצת מרגיש. מה שלא הסכמתי לעצמי לעשות ליד אחרים. אם קרה לי משהו שנפגעתי ממנו, שזה דבר נדיר, הייתי שוכב שם זמן רב יותר ומדחיק את זה. עד שקמתי, חזק כמו מקודם, ללא כל צלקת, והלכתי.

בתוכי ידעתי למה אני ככה. ידעתי איזה ילד הייתי פעם וכמה פגעו בי כל השנים עד שהחלטתי לסגור את עצמי. אך ידעתי שלעולם לא אספר על זה למישהו. לעיתים רחוקות חשבתי על זה בעצמי ונתתי לעצמי להיות מי שאני.

הייתי טיפש. אבל גם עשיתי לעצמי את השנה המולאה שהייתה לי. ועכשיו אני לא יודע יך לצאת מהחושך.

נשכבתי בעייפות על הדשא. נשמתי את ריח האוויר ופשוט חשבתי על כל מיני דברים. לפתע שמעתי רחש לידי, ופקחתי את עיניי. לידי עמדה דניאל, נערה מהשכבה שלי. לעולם לא הקדשתי לה מחשבה יתרה, ועכשיו היא חייכה אליי במבוכה.

"אה, היי. אני מכירה אותך. אתה מי"א2, נכון?" היא שאלה.

לא ידעתי איך לומר לה שלא מתאים לי עכשיו שיחת בנות. "כן, נכון."

"אני חייבת לך התנצלות." היא התיישבה קרוב אליי. לא היה לי כח, אך התיישבתי גם.

"מה?"

"אני סקרנית מדי." היא גירדה בראשה במבוכה. "ראיתי שכל יום בצהריים במקום ללכת עם כולם לגלידה, או לכדורגל, או הבייתה, תה עוקף את הבינין של התיכון, וסתם רציתי לראות מה..."

"טוב, אז ראית שאני בא לפה להירגע." רציתי שהיא תלך כבר.

"אוקיי. אני מצטערת." היא צפתה בי משתרע שוב על הדשא. "אני מפריעה?"

"לא." הייתי מנומס מדי.

היא צחקה. "זה לא נשמע ככה. הי, אני לא אפריע. פשוט יש שמש טובה, אז אני אשכב פה גם." היא נשכבה לידי. התעלמתי ממנה ועצמתי את עיניי.

כשקמתי, היא כבר לא הייתה שם.

יום לאחר מכן, היא הייתה שם לפניי. התעלמתי ממנה והיתיישבתי, נשען על עץ. היא הביטה בי.

"תגיד," היא שאלה, "זה נכון רוגע לנפש שלך, נכון?"

"נגיד."

"אתה רוצה לחשוב על כל הדברים שאתה לא מסכים לעצמך לחשוב עליהם כל הזמן."

"מה את רוצה ממני?" ממש לא מצא חן בעיניי כל מה שהיא יודעת.

"לבדוק אם אתה עושה את זה מאותה סיבה שאני עושה את זה פשוט במקום אחר."

התעלמתי מזה. "אז למה את באה לפה?"

"כדי להציק לך, וגם כי נעים פה יותר."

היא התיישבה לידי וקיפלה את ברכיה. ממש קרוב. הריח שלה היה של שמפו ומשהו שמזכיר פרח. לא יודע.

אני לא יודע איך זה קרה, היא פתחה בשיחה. גיליתי שהיא מצחיקה ולא "פסיכולוגית" כמו שחשבתי בהתחלה. היא הצחיקה אותי בחיקויים, וניסתה ללמד אותי לרקוד. לשם שינוי, נהניתי. בדרך כלל לא הייתה לי סבלנות לבנות. הן אהבו לקשקש על אינסטגרם וגודמנים. אך היא הייתה שונה. היינו נשארים שם בשדה הזה זמן רב. לפעמים עד הלילה. אני ניסיתי ללמד אותה כדורגל, והקנטתי אותה על כל נפילה שלה ובעיטה כושלת.

בתיכון עצמו לא החלפנו מילה, אך תמיד ידעתי שאבוא לשדה והיא תהיה שם, מחייכת, אולי עם פחיות קולה לשנינו או עם בדיחה חדשה. פעם באתי והיא בכתה, לא ידעתי מה לעשות. הנחתי יד מהוססת על כתפה וניסיתי להצחיק אותה, ואז היא חייכה והקניטה אותי שאני לא יודע לעודד אנשים עצובים, אז ביקשתי שתספר לי מה קרה. והיא סיפרה. ולשם שינוי, עודדתי אותה ללא חיוך ובדיחה.

פעם, מאוחר בלילה, שעדין היינו שם, התחלנו שיחה רצינית. אני לא יודע איך היא הצליחה לעשות לי את ה, אבל מצאתי את עצמי מספר לה הכל. אני לא נקשר לאנשים כי אני לא רוצה להפגע מהם. למה שתהיה לך חברה כשאתה נער ותאהב אותה ותגלה לה הכל אם זה לא לתמיד? אני לא כל כך זוכר מה היא אמרה, אני רק זוכר שהתסכלתי עליה וחשבתי כמה היא חכמה. כי באמת אמרה דברים חכמים. חבל שאני לא זוכר אותם.

הזיכרון הכי חזק וחי שלי זה איך שישבנו קרובים באור השמש, ואיך היא אמרה לי, "נכון אמרת שלמה לאהוב אם זה לא לתמיד? אני מכירה אותך כבר חצי שנה, ולדעתי אתה הבן-אדם הכי נפלא שאני מכירה, ואני אף פעם לא אנתק איתך קשר ואפסיק לאהוב אותך, כי אתה מיוחד ואני תמיד אוהב אותך."

ואז - זה היה אני או היא? - השפתיים שלו נפגשו. ונגעתי בפנים שלה. ודמעות עלו בעיניי. כי היא הצליחה לגרום לי לאהוב, וזה היה חזק וכואב.

ונפלא.

חצי שנה לאחר מכן האסון קרה.

אני זוכר איך באתי לראות אותה בדקות האחרונות לחייה. גם אז היא הייתה יפה כל כך. אבל חולה. היא כבר חולה שנתיים, ולא ידעו את זה. ועכשיו כבר אין מה לעשות. גם כשהיא שכבה, מיוסרת מכאב ומחוברת למכשירים, היא הצליחה לפלוט בדיחה שהיא חולת אהבה. אני הצלחתי רק להחזיק בידה, להניח את מצחי החם על מצחה הקר, ולתת לדמעותינו להתערבב. 

לא העזתי אפילו לנשק אותה בפעם האחרונה, ידעתי שזה יהיה מכאיב מדי. הייתי כל כך קשור אליה. הבנתי את זה כל כך חזק אז. בילינו יחד ימים ולילות שלמים, אף פעם לא נמאס לנו להיות זה עם זו. היא הייתה שונה מכל אדם שהכרתי. היא היחידה שהבינה אותי. ועמדתי והביטתי בה בפעם האחרונה בחיי. באדם היחיד שאני באמת אוהב. מי שהצליחה לגרום לי לדבר ולאהוב. 

לחשתי לה באוזן שאני תמיד אוהב אותה, ואהבה שלי אליה לא תפחת במשך השנים, כי היא תמיד תהיה חיה בשבילי - הנערה הכי מופלאה שיש. היא לחשה שהיא אוהבת אותי, והדמעות חנקו אותי. 

בבוקר היא כבר נעלמה. אני זוכר שהרגשתי כאילו נטלו ממני את חיי שלי. הרגשתי כי אין טעם לחיות יותר. 

לא בלעדיה. 

לא בלי אהבה. 

עד לפני שנה בערך חייתי בלי לאהוב איש, אך אחרי שראיתי מהי כוחה של אהבה אני לא יכול לחיות ככה. אז אני לא חי. 

אני שוכב במיטה. לא אוכל ולא שותה מרצוני. 

נוץן לחיים של אחרים לגעוש סביבי, ואני לא קם. 

האהבה פגעה בי בצורה הכי קשה שיש. אפילו לא דמיינתי את שזה יכול לכאוב כל כך - לשבור אותי. להכניס אותי לתרדמה. 

אך זה היה שווה בשביל הזכות לאהוב אותה, את דניאל. יכשאב לי, אך אני תמיד אזכור שאי-פעם אהבתי. 

דניאל,

אני אוהב אותך. למרות שהכאבת לי. למרות שהלכת. ככל שהימים עוברים אני זקוק לך יותר והכאב שלי גובר. 

תמיד אמרו שכאב נמוג עם הזמן. זה לא נכון. לא לגביי. תמיד הייתי שונה, וגם את. ולכן התאמנו כל כך. 

ועוד דמעה נושרת על הסדין. דמעה קטנה כמו רבות לפניה שנספגת גם היא לאט, נעלמת.

כמו שאת, דניאל, נעלמת.