הרקולס

כל הדמויות, המקומות, המונחים והרעיונות שמגולמים בעולם בו מתקיים הפאנפיק שלפניכם הם קניינו הרוחני של ריק ריירדן. אין בכוונתי להרוויח מהפאנפיק או מפרסומו כל רווח כלכלי.

~

הרעיון לפאנפיק עלה לי באמצע שיעור גאוגרפיה.. פשוט הוצאתי את המחברת, וכתבתי כותרת: עלה לי רעיון לפאנפיק פרסי ג'קסון ואני לא רוצה לפספס, והתחלתי לכתוב.

~

הלכתי לחוף. אני צריך להתאמן. להתאמן, להתאמן, להתאמן. דיי.

זה שהאלים עומדים לבוא למחנה החצויים לא אומר שאנחנו צריכים להתאמן בטירוף.

טוב... אולי זה כן אומר.

כירון אמר שהם רוצים לבדוק אותנו. לראות כמה אנחנו חזקים. זה נשמע קצת כאילו הם מרגישים מאויימים.

אבל הם לא, הרי, הם אלים, ואנחנו חצויים.

קבעתי לראות את הסרט 'הרקולס' של דיסני עם ג'ייסון.

רגע, מתי קבענו? בעשר. מה השעה? עשר וחצי. שיט.

הלכתי אל עבר ביתן זאוס, שם קבענו לראות את הסרט.

ג'ייסון אמר שהוא יסדר מחשב.

פתחתי את הדלת, ונכנסתי. היו שם שני כיסאות, ומחשב.

ג'ייסון ישב על אחד הכיסאות, ונראה עצבני למדיי.

"איחרת." הוא אמר. "כן, איחרתי. גילית לי את אמריקה." עניתי.

ג'ייסון חייך. "יאללה, בוא!" 

התיישבתי. "קדימה, תפעיל!"

ג'ייסון לחץ על מקש הרווח, והסרט התחיל. 

הפתיח הרגיל של דיסני... עוד כל מיני חברות... וכמה בנות, שאמורות להיות המוזות, שרות.

ואז, זאוס.

ג'ייסון עצר. "זה, זה אמור להיות אבא שלי..." הוא אמר, ואז פרץ בצחוק. התחלתי לצחוק איתו.

בסוף לחצתי על העכבר, והמשכתי.

הרה. אוי, הרה. פחחח... היא לא נראת ככה. אני וג'ייסון צחקנו בטירוף.

הוא המשיך. נרו אלים נוספים. אוי... עצרתי את הסרט.

לאבא שלי הה סנפיר על הגב. והוא היה בצבע כחול. נו באמת. 

"ג'ייסון, תסתכל על אבא שלי..." מלמלתי. התחלנו לצחוק.

איך ידעתי שזה אבא שלי? כי היה לו קלשון ביד. 

עכשיו, כשאני חושב על זה, כששני אנשים מסתכלים אחד על השני מלא זמן, הם מתחילים לצחוק. איך עליתי על זה?

המשכתי. ראינו את... הרקולס. ג'ייסון כמעט בכה מצחוק.

הוא נראה כמו תינוק רגיל והכל, אבל עם שרירים מפחידים.

לא עצרנו, עד שקלטנו את המתנה שזאוס נתן להרקולס. פגסוס.

ג'ייסון הביט בי לרגע, שתקתי. ג'ייסון בטוח ידע על מה אני חושב.

בלאקג'ק נפצע לא מזמן. נפצע קשה. נזכרתי בדם הרב שהיה שם. החוורתי.

"בוא... נמשיך." ג'ייסון אמר.

המשכנו לראות את הסרט.

האדס בא, האדס הופך את הרקולס לבן תמותה, פחד וכאב (או משהו כזה) מנסים להרוג אותו ולא מצליחים.

הם הופכים לנחשים, והרקולס חונק אותם וקושר אותם אחד בשני.

ברגע הזה ג'ייסון עצר. "נראה לך שחצוי בגיל קטן יכול לחנוק נחש?" הוא שאל.

"הממ..." זכרונות עלו בי. ברגע שנזכרתי ביום המסויים ההוא, אמרתי "כן." מיד.

"איך אתה יודע?" שאל אותי. "אה... אני חנקתי נחש שההייתי קטן... עדיף שלא שתשאל..."

"אה." אמר ג'ייסון והמשיך את הסרט.

הרקולס מתבגר, העיר קורסת לגמרי, הרקולס מחפש את מקומו. הרקולס מגיע למקדש זאוס.

ג'ייסון עצר. "איזה פסל..." מלמל ג'ייסון, והמשיך.

בסופו של דבר הרקולס מגיע לפיל.

שיר. איכסה שיר. סתם.

הרקולס מתאמן, מתאמן, מתאמן...

באותו הרגע כירון פתח את הדלת. "רואים את הסרט הרקולס? שני בטלנים. קדימה, האלים באים, ואתם אמורים להיות החצויים הכי חזקים. קדימה!" קרא.

נאנחתי.

"נמשיך בפעם אחרת?" שאל אותי ג'ייסון.

הנהנתי, ויצאנו מהביתן.

"אם כבר מדברים, כירון, מתי האלים מגיעים?" שאל פתאום ג'ייסון.

"עכשיו." אמר כירון, שנייה לפני שברק פגע בקרקע וזאוס הופיע, ואחריו, כל אחד עשר האלים הנותרים.

~

מקווה שיאשרו...