תאומות נפרדות

זה היה יום בהיר ורגוע בחופשת הקיץ.
אמה התנדנדה לה ברוגע על הנדנדה בחצר ביתה הגדול,
שלפתע שמעה צעדים מהססים מתקרבים אליה.
"אנבת'!"אמרה אמה בקור, היא מעולם לא אהבה את אחותה,
אנבת' שתקה והמשיכה להתקרב בשקט.
"אנבת'!, מה את רוצה?! " היא אמרה בכעס והסתובבה לכיוון אחותה, שנרתעה בבהלה למראה עיינה...
"א-אני...אמא אמרה לי-"היא לא הספיקה לסיים את המשפט
ואמה התחילה להתעצבן. "אולי תדברי ברור!, אין לי את כל היום בשבילך"
היא אמרה בעוקצנות.
"קחי" אמרה אנבת' במהירות והגישה לאמה מעטפה...
"מה זה?" שאלה אמה בקור בלי להביט במעטפה.
"זה מכתב...בשבילך" אמרה אנבת' בחשש, "כן, אני רואה" אמה הסתובבה ועינה במכתב
"הוגורסט...גם אמא קיבלה כזה פעם, לא?" שאלה אמה בעניין.
"טוב, עופי!" צעקה אמה בזלזול לעבר אחותה.
"אמא אמרה שאני יגיד לה אם את רוצה ללכת..." היא אמרה את זה בלחש.
"אני יגיד לה לבד" אמרה אמה, היא קמה והלכה לכיוון המטבח.
"אני הולכת" היא אמרה בהחלטיות לאמא שלה.
"טוב, אז אני אקח אתכם לקניות שבוע לפני הלימודים. ונסתדר כבר" אמרה האם בעודה
עסוקה בהכנת הארוחה.
"אותנו?!" אמרה אמה בבלבול, "לא, לא, אנבת' לא באה!"
"היא באה, ניראה לך שאני אשלח רק אחת מכן?" שאלה האם בתימהון.
"מגיעה לה עונש!" אמה צעקה.
"עונש? על מה?" אמה החמיצה פרצוף "היא אחרית לזה שאבא מת"
אמה אמרה את המשפט בשקט כך שבקושי ויכלו לשמוע אותו.
אנבת' נכנסה מפתח הדלת, האמא הבינה שהיא שמעה את השיחה וכך גם אמה הבינה.
"אני לא ניסיתי להרוג אותו...זה היה או אני או הוא...הוא בחר להציל אותי, אני הייתי ילדה קטנה!"
אמרה אנבת' על סף דמעות.
"חבל שאת לא זאת שמתה" אמרה אמה בקור.
אנבת' הפגועה רצה מהחדר בבכי בעוד שהאמא צופה באמה בתדהמה.

"סוף סוף!, אני חיכיתי שיגיע היום הזה" קראה אנבת' באושר,
"כן...אחרי הכול, אם נקנה ביום האחרון את הספרים, איך תוכלי לחרוש עליהם?"
אמרה אמה בזילזול והעיפה מבט לעבר רשימת הציוד.
"מה זה הציוד המוזר הזה? מעולם לא ראיתי את הדברים האלו בלונדון?" אמרה אמה בבלבול.
"זה מיכוון שהם מוסתרים!, זה נכון אמא?" אמרה אנבת' בעניין.
"כן, זה נכון, תצמדו אלי בנות, קל ללכת לאיבוד בסמטת דיגון!"
"מה? זאת סתם סמטה רקה שאין בה אף אחד, הדבר היחיד שאפשר ללכת לאיבוד פה זה בין פחי הזבל"
אמרה אמה בחוסר סבלנות. "לא נכון" אמרה אמא שלהם בהחלטיות, "קדימה, הזדרזו!"
קראה להם האם כאשר ראתה חומת אבנים מולה.
"נפלא" אמרה אמה בזלזול "הלכנו לאיבו-" אמה השתתקה בתדהמה.
היא כבר לא ראתה חומת אבנים מולה אלה רחוב סוען באנשים, אנשים אשר לבשו גלימות
קוסמים, שיערה אמה.
"איך הקיר נעלם?" שאלה אמה בתדמה.
"אם הית מרוכזת היית רואה, חוץ מזה הוא לא נעלם הוא נפתח" אמרה אנבת' בחוסר סבלנות.
"טוב בנות הצמדו אלי" קראה אמם והחלה לזוז.
"אז זאת סמטת דיאגון..." אמרה אנבת' בתבונה.

		הפרק הבא