תן לי יד

היי, אנשים. אז הנה זה... עוד דרארי!!!!!!! 

תהנו. 

כל פעם כשהבטתי בפניך היפות, ראיתי שאין בהן באמת שנראה. 
לפעמים, כשקראת אליי עלבונות, הייתי רואה צל של דמעות בעיניך האפורות. 

ידעתי תמיד שיש בך צד רך, צד עזוב ואבוד, צד שמחפש את עצמו, צד שלא אוהבת את עצמו, צד שרוצה שמישהו יסתכל אל תוך נשמתו ויאהב אותו כמו שהוא, ורציתי. רציתי לתת לך יד. לחדור את תוך נשמתך הרכה, להיות זה שאוהב אותך, דראקו מאלפוי. 

לא סיפרתי לאף אחד, אבל פעם, בלילה, שנה השישית, הייתי חייב להתאוורר, אז יצאתי קצת עם הגלימה. 

וראיתי אותך. 

ישבת מחוץ לחדר המועדון של סלית'רין, פניך בין ברכיך, וידך לופתת את שערך. הבכי שלך היה שבור ומתוסכל. 

הרמת את ראשך, אך לא ראית אותי אף שרציתי. 

"אלוהים," אני זוכר שמלמלת, "למה? למה? די, נמאס לי." והבכי התגבר. 

רציתי לשים יד על כתפך, רציתי לנשק אותך ברכות. רציתי לשבת שם איתך, כל הלילה, ולשמוע אותך, לחבק אותך ולנחם אותך, דראקו. 

הנה, עברה המלחמה. כולם כבר יודעים שהארי פוטר המהולל הוא הומו, אני ואתה די ידידים. 

אז תרשה לי? תרשה לי לבוא להיות לצידך? 

בבקשה, דראקו. 

כשאני מביט לתוך העיניים שלך, אני רואה השתוקקות לאהבה. 

אני יודע שכל הביטחון העצמי והיהרות זה מסכות על גבי מסכות. דראקו שבפנים הוא רך, כועס ומותש. 

מותש מכל ההצגות. 

מותש מהכול. 

ואני רוצה לתת לך יד, לשלוף אותך מתוך העולם, 

להראות לך שמישהו כן אוהב אותך, דראקו. 

כן אוהב אותך. 

כן רוצה להיות איתך. 

לשמוע מה קורה לך. 

בבקשה, תושיט לי גם יד. 

אף אחד לא באמת אוהב אותי, ואני יודע את זה. 

לא, זה לא שיש לי רגשי נחיתות, זה פשוט ככה. 

כולם רואים רק את דראקו היהיר, המגעיל, הלגלגן והציני. 

אני בעצמי מנסה לברוח מעצמי. 

אני לא אוהב את עצמי.

את הפחדנות,

את החוסר-ביטחון, 

את החוסר-אונים,

את הכול. 

אם מישהו היה בא, ואוהב את זה - 

אותי - 

אולי הייתי מסוגל. אבל לא יקרה ולא קורה, כי אני לעולם לא אחשוף את נשמתי חוץ מ...

אני יודע שזה דפוק, אבל אני חושב שהארי פוטר היה מבין אותי. 

הארי פוטר היה מבין, מקשיב. 

הייתי רואה איך הוא היה בוחן את עיניי בעיניין בשהייתי מציק לו. 

איך הוא היה מביט בי ברוך כזה כשהיו לי בטעות דמעות בעיניים. כן, אני גם בכיין נמושה. 

ואני יודע שהוא היה שם. 

בלילה ההוא שבכיתי מחוץ למעונות. 

ראיתי את הנעל הלבנה שלו. 

וקיוויצי שהוא יסיר את הגלימה, ייתישב לידי, ייתן לי להניח את ראשי על כתפו ולשפוך הכול. 

אבל הוא רק עמד שם. בסוך הוא הלך. אבל גם הוא הזיל דמעה. כי לפתע ראיתי דמעה אחת נושרת באוויר. 

הוא בכה למעני, 

בגללי, 

בשבילי,

איתי. 

אני שקוע פה באפלה, בחוסר אהבה והערכה עצמית, בתוך מסכות, 

ואני רוצה שמשהו יוציא אותי מזה. 

הארי, בבקשה שזה יהיה אתה. 

בוא, תן לי את היד שלך, תתן לי לפתוח אליך את דראקו האמיתי, ותאהב אותו. 

כי אני רוצה דווקא אותך, הארי. 

כעבור שבועיים

"אז אתה מבין?" שאל דראקו, כשראשו על כתפו של הארי, ועינין עצומות וקולו שקט. "אתה מבין, הארי?"

"אני מבין," לחש הארי, מלטף את השיער בלונדיני הכסןף של הראש שנח עליו. 

"ואתה... אתה אוהב אותי?" 

"אני נשבע לך, דראקו. אני אוהב אותך."

הארי עטף את דראקו בזרועותיו, ונשק לו. ודראקו חייך חיוך אל תוך הצוואר של הארי, מקבל את עצמו ואוהב אותו, 

בזכות הארי. 

הארי הניח את ראשו על שערו של דראקו, והמשיך ללטף אותו. 

ודראקו ידע שהיד הושטה אליו, ושלפה אותו אותו מהאפלה. 

והארי ידע, שהוא אוהב אותו.

את דראקו מאלפוי.