Every Party Needs a Clown

קצת על הפאנפיק, לפני שנתחיל:

אז גם אני ראיתי את IT וגם לי היו סיוטים מזה במשך כמה ימים. אבל ככל שחשבתי על זה יותר - ותאמינו לי שחשבתי על זה - התחילה לי חיבה מסויימת ליצור השטני, הידוע כפניוויז הליצן המרקד. התחושה הזאת התגברה ככל שקראתי יותר פאנפיקים עליו ועל ביל דנברו (AKA ביל המגמגם) והתאכזבתי לגלות שהמוזרות הזו עדיין לא הגיע לישראל. אז למה לא להיות ראשונה? חשבתי לעצמי.

וככה, אחרי בוקר שבו שמעתי יותר מידי שירים של מלאני מרטינז נולד הפאנפיק שאתם עומדים לקרוא כרגע (אלא אם כן החלטתם שזה מוזר מידי והחלטתם לוותר - שזה חבל כי הסוף יצא ממש מתוק, לדעתי!)

אז, אם אי פעם תהיתם לעצמכם מה היה קורה אם פני היה מחליט להפסיק לאכול ילדים, או היה מגלה שגם דברים שהם לא פחד טעימים לו - זה הפאנפיק בשבילכם!

אתם מוזמנים לקרוא אותו גם את אתם סתם מחפשים דרך להפסיק לפחד מליצנים מפחידים...

כל הזכויות שמורות לסטיבן קינג וליוצרי הסרט זה (2017)

הפאנפיק מכיל רמיזות לסלאש (מערכת יחסים בין 2 גברים), למרות שכשחושבים על זה פניוויז הוא לא גבר הוא... זה

וחשוב לציין שביל דנברו הוא בן 18 בפאנפיק!!!

מתרחש בתקופה שאחרי הסרט הראשון תוך כדי התעלמות ממה שאמור לקרות בסרט הבא (כי הוא לא יצא ועדיין לא הגעתי לחלק הזה בספר...)

חמש שנים חלפו מהיום שבו חבורת הלוזרים הביסה את זה והצילה את העיר. הם לא ידעו אם הליצן המפלצתי מת, או האם הוא חי ואוגר כוחות לקראת המתקפה הבאה שלו. בינתיים, הזמן חלף ולא נראה זכר לפניוויז הליצן המרקד – לא היו נעדרים נוספים, לא נמצאו גופות חדשות והמשטרה לא קיבלה תלונות משונות כלשהן (טוב, חוץ מהסיפור על המשוגע שראה זקנה מתפצלת לשניים, אבל זה באמת לא קשור לסיפור...). הכול היה שקט ורגוע בעיירה הקטנה דרי.

טוב, עד שהגיע לילה חסר-ירח אחד. היה זה יום ההולדת השמונה עשרה של ביל דנברו. החברים שלו היו אמורים להגיע לביתו כדי לחגוג את המאורע. הסלון היה צבעוני ומקושט – סרטים השתלשלו מהתקרה, שלט 'יום הולדת שמח' קישט את הדלת, עוגה מרהיבה וגדולת ממדים עמדה על השולחן באמצע החדר. בלונים לא היו, מסיבה ברורה... בלונים לא היו הדבר היחיד שהיה חסר במסיבה. החברים שלו – הם שהיו חסרים באמת. נכון, ככול שהתבגרה החבורה הם התרחקו זה מזה. לכל אחד נהיו תחומי עניין שונים, הם נהיו עסוקים והיה להם פחות זמן לבלות יחד וכעת, כששנת הלימודים האחרונה שלהם עומדת להסתיים, כל אחד מהם עסוק בתכנון חייו הבוגרים. ועדיין, הם היו החברים שלו, וביל לא הצליח להבין מדוע איש מהם לא הגיע. הוא ישב שעות על הספה, שנהייתה נוחה פחות ופחות מרגע לרגע – תופעת לוואי של עצב, לחץ ושעמום. עברה שעה, עברו שעתיים, והחדר נותר דומם כשהיה. ביל החליט להדליק מוזיקה, אך היא רק החמירה את המצב. מסתבר, ששירי יום הולדת שמחים נשמעים אכזריים ולעגניים, כשכולם שכחו את יום ההולדת שלך.

ביל הביט מהחלון ושם לב שהשמש כבר שקעה. הוא נאנח והחליט להחזיר את החדר למצבו הקודר הטבעי. הוא התחיל מהשלט הצבעוני מדי שעל הדלת, משום שיום ההולדת הזה בהחלט לא היה שמח. הוא קילף את הקצה העליון שלו. הנייר חרק בהתנגדות. ביל נענע בראשו – זו בסך הכול חתיכת נייר. היא לא חורקת, לא מתנגדת. אין לה רגשות.

טוב, גם לאנשים לא תמיד יש רגשות... הוא חשב בעצב, קורע את השלט בתנועה מהירה.

באותו רגע מישהו דפק בדלת. הנקישה הדהדה בבית הריק.

לבו של ביל התמלא התרגשות, אך זו התחלפה במהרה לחשש. היה משהו בנקישה הזו, משהו מבהיל, שונה, אך אם זאת מוכר למדי.

הנקישה נשמעה פעם נוספת. נקישה איטית אך חזקה.

ידו של ביל המגמגם – גם הוא קרא לעצמו כך לפעמים. במיוחד כשפחד... – נשלחה מבלי מודע אל המפתח שנתלה על יד הדלת. המתכת הייתה קרה וצוננת.

ביל בלע רוק.

הוא הרגיש משב רוח קר על עורפו והסתובב בחדות. הבית היה ריק. הוא הניח את המפתח ופנה לסגור את החלון, מנסה לשכנע את עצמו שהוא נלחץ ללא סיבה. הוא חזר אל הדלת.

מישהו הגיע לברך אותי ליום ההולדת ואני לא נותן לא להיכנס, אפילו! חשב ביל בגיחוך, מנסה להירגע ולחשוב בהיגיון. הוא אזר אומץ ובתנועה מהירה הכניס את המפתח אל הדלת, מסובב אותו.

לא היה איש בחוץ.

היה משהו אחר.

ליד פתח הבית נחה קופסת מתנה לבנה גדולת ממדים, עטופה בסרט אדום. 'באהבה לבילי המגמגם' היה כתוב עליה בצבע אדום-דם (ביל לא שלל את האפשרות שזה אכן היה דם...). ליד הכיתוב הייתה מודבקת מדבקת ליצן מחייך.

הנער התכופף ובאצבעות רועדות החל להתיר את הסרט. עדיף לדעת מה יש בפנים מאשר לא... הוא הסיר את הסרט לחלוטין ופנה להרים את המכסה בעדינות, לא לפני שהביט סביב. היה שקט, שקט מידי. הרעש היחיד שנשמע היה קול נשימותיו הבלתי-סדירות. וחתול, שיילל, אי שם בחשכה.

חשוך מידי בשביל שמונה בערב, חשב לעצמו. חשוך ושקט – איזה שילוב קטלני!

מכסה הקופסה הורם בתנועה מהירה.

שום דבר לא קפץ עליו מתוך הקופסה, או השמיע רעש מפחיד. אך עשרות הבלונים שיצאו מתוכה זה אחר זה היו מספיקים כדי להעיר את האימה בלבו. בלונים אדומים כמו הסרט שהמשיך להחזיק בידו, אדומים כמו האותיות שקישטו את הקופסה.

אדום-דם.

"מזל טוב," נשמע קול שגרם לו לקפוץ בבהלה. הוא ידע שזה יקרה ועדיין, לא יכול היה לעצור את הצמרמורת המקפיאה שעברה בגופו. הוא הסתובב במהירות. הליצן עמד בפתח ביתו, מחזיק בלון זהה לאלה שפרחו מתוך המתנה. הוא הושיט אותו לביל, מחייך, עיניו התכולות נוצצות ב... בילי לא היה בטוח איך לפרש את הבעתו.

"קח אותו," הוא אמר, מקרב את הבלון אל הנער. ביל לא זז ממקומו. פניוויז קימט את מצחו, מאוכזב. "אתה יודע? לא התכוונתי לבוא בהתחלה. במיוחד כשלא הזמנת אותי... אבל אז ראיתי שאף אחד אחר לא בא, אז הייתי חייב לבוא לעודד אותך!"

ביל הרים גבה, לבו נרגע אט-אט. הוא גבר על המפלצת הזו כבר פעם אחת – הוא יגבור עליה שוב, אם יצטרך! הוא פשוט צריך להיות מוכן לטריקים שלו ולא ליפול בפח.

"הבאתי את הבלון כדי לעודד אותך," פני הושיט את הבלון פעם נוספת.

"אתה ל-לא אמור להיות מ-מ-מת?" שאל ביל בעייפות, מחליט להיכנס חזרה אל תוך הבית החמים.

"מת?" גיחך הליצן. "אני בן-אלמוות! אני לא יכול למות. בטח שלא על ידי ילדים קטנים..."

ביל התיישב חזרה על הספה וראה שהליצן עושה כמוהו. "ז-זה לא מנומ-מס להיכנס לב-בתים של אחרים בלי הזמנה."

"להזכיר לך שגם אתה נכנסת לבית שלי בלי הזמנה?" צחק הליצן בתגובה, חיוך שובב על פניו.

ביל ניסה להתגבר על הרצון לגחך. "איפה היית כל הז-ז-זמן הזה?"

פניוויז הרים גבה. "למה? התגעגעת?" הוא צחק.

"מ-משהו..." ענה ביל בציניות.

פניו של הליצן הרצינו. הוא פנה להתעסק בחוט של הבלון.

"למה אתה פה?" שאל ביל כעבור דקה של שקט. "אני לא מ-מפחד מ-מ-ממך."

פני בהה בו כמה שניות. חיוך הופיע עליהן אט-אט. "אני יודע את זה, ביל המגמגם," הוא אמר בקול צוחק. ביל רצה להגיב על הכינוי, אך לא הספיק. פני המשיך, "אני לא פה להפחיד."

"אז מ-מה הקטע של המתנה הק-קריפית?"

"קריפית?" פניוויז נשמע מבולבל. "חשבתי שבלונים זה דבר שמח..."

"לא כשהם באים ממך!" ביל היה מבולבל. פניוויז התנהג מוזר. מאוד מוזר. יכול להיות שהוא באמת לא ניסה להפחיד? אם כן, איזה סיבה יש לו לביקור הלילי הזה? הוא גם היה חלש, ביל יכול היה להרגיש את זה. הוא לא התאושש בחמש השנים שעברו.

פניוויז השפיל מבט. "לא ניסיתי להפחיד..." ביל החליט שהוא נשמע כמו ילד קטן, מחשבה שגרמה לו לחייך, משום-מה.

"רוצה עוגה?" שאל ביל לפתע. "אני מ-מתכוון, קניתי עוגה ענקית ו-והיא נשארה שלמה, כמעט..." הוא הצביע על העוגה. כשראה שהמבט המבולבל לא עוזב את פניו של האורח שלו, הוסיף "אם א-אתה-ה אוכל עוגות, ב-בכלל..."

"אני..." מצחו של פני התקמט עוד יותר, אם זה אפשרי בכלל (בטח שזה אפשרי! חשב ביל. אנחנו מדברים על יצור שיודע לשנות צורה!). "לא יודע..."

גם מצחו של בילי התקמט. "אתה רוצה להגיד לי שא-אף פעם ל-לא ניסית אוכל ר-ר-גיל?!"

"ילדים זה גם אוכל רגיל..." ניסה פני להתלוצץ, אך הרצין, כשראה שביל לא ראה זאת כבדיחה. "אני לא אוהב ריח של אוכל אנושי."

ביל המגמגם קם ממקומו וניגש אל השולחן. הוא לקח שתי צלחות והניח על כל אחת מהן חתיכה מהעוגה הכחולה. הוא הביט בעוגה החגיגית עוד רגע, חושב על כך שהזמין את העוגה הזאת, שצובעת את הפה בכחול, במיוחד בשביל ריצ'י, שאוהב שהפה שלו נצבע בצבע הלא-טבעי, ואדי, שתמיד מצחיק לראות אותו נגעל מכך. הוא נאנח וניקה את ראשו מהמחשבות.

כשהושיט את הצלחת הנוספת אל פניוויז, הליצן לקח אותה בחשש. היה לו פרצוף של מישהו שמפחד שהעוגה תטרוף אותו, ולא להפך. "זה כחול," הוא אמר. "למה זה כחול?"

"כדי שזה יצבע את הפ-פה," ענה ביל, מסרב למחשבות העצובות למצוא את דרכן חזרה לראשו.

הליצן קירב את הצלחת לאפו, מרחרח אותה בסקרנות. "איכס," הוא פלט, מרחיק אותה ממנו במהירות.

"אתה ל-לא יכול להגיד 'איכס' לפני שני-ניסית," התעקש ביל, מגחך בעוד הוא מביט בליצן בוחן את העוגה ביסודיות מכל כיוון.

"מה זה?" שאל פני, מצביע על הכפית שנחה גם היא על הצלחת. "גם את זה אוכלים?"

"לא!" ביל קרא, צוחק. "אוכלים עם זה."

הליצן לא נראה משוכנע.

"הנה, ככה-" הדגים ביל.

פני מצמץ. "לא צריך," הוא אמר בהחלטיות, כעבור מספר רגעים, מניח את הכפית בצד. הוא הביט בביל פעם נוספת והחזיר את הריכוז שלו אל המאפה הכחול. חיוכו של ביל התרחב, כשראה איך ההחלטיות נעלמת מפניו, ואז מופיעה, ושוב נעלמת. אולם, החיוך נמוג מידית, כאשר ההחלטיות חזרה פעם נוספת ואיתה השתנה צבע עיניו לכתום ונפער פיו החייתי של זה והעוגה נבלעה כהרף עין. ביל בהה בו, המראה גורם לו להיזכר בדיוק מי הוא היצור שיושב בסלון ביתו ולמה הוא מסוגל. נראה היה שפני חש בשינוי שחל במארחו (מן הסתם, הוא הרי יכול להריח פחד!) ושביב של היעלבות הופיע על פניו. אולם, שביב זה נעלם מיד, כאשר הטעם המתוק של העוגה התפשט בפיו. עיניו חזרו לצבען התכול ונצצו בהתרגשות ולשונו ליקקה את שאריות הקצפת מהצלחת. למראה האושר שעל פניו, ביל נרגע.

הנער חייך, מרוצה והרים את צלחתו שלו, אך זו נחטפה ממנו בגסות ושנייה לאחר מכן העוגה שהייתה עליה מצאה את עצמה בפיו של הליצן.

"אתה יודע שיש עוד ע-עוג-גה על השולחן?" צחק בילי. "ל-למה לחטוף את של-לי?"

הוא כנראה לא היה צריך להגיד את זה...

מבט רעב הופיע על פניו של זה. זוג עיניים זוהרות הסתובבו אל השולחן והיצור קפץ אליו בפראיות, מתנפל על העוגה.

ביל לא ידע איך להגיב. להיות מוטרד? מפוחד? לצחוק? לכעוס? להיות שמח שלפחות מישהו נהנה ממסיבת יום ההולדת שלו?..

כשפניוויז סיים את העוגה, הוא הסתובב חזרה אל מארחו. שאריות עוגה היו מרוחות על פניו, כפפותיו היו מלוכלכות ודביקות גם הן. אבל הוא נראה מאושר וביל לא יכול היה שלא לחייך.

בתגובה לחיוך שלו, פני חייך גם הוא, חושף שיניים כחולות להפליא.

זה היה הדבר הכי מתוק שהוא ראה בכל חייו! החליט ביל, מצחקק.