מתוסבך

ערן תמיד שנא את עצמו.

כותב: כותב הפאנפיקים המושבע
הגולש כתב 27 פאנפיקים.

פרק מספר 1 - צפיות: 5142

פרק:

דירוג הפאנפיק: R - פאנדום: אין - זאנר: דרמה, נראלי - שיפ: תראו בהמשך - פורסם ב: 09.10.2017 - עודכן: 24.07.2018

המלץ!

ID : 9210

גופן: Verdana Arial Tahoma מרווח: + - גודל טקסט: + -

הפאנפיק ננטש

ערן בעט בקיר בחוזקה. שערו היה מיוזע ודבוק לפניו, סבוך וארוך מדי. כי, כמובן, אין לו אמא שתגיד לו שהוא צריך להסתפר! הוא נשכב על המיטה, מתנשף וכועס. הוא כעס. את הכעס שרק הוא יודע לייצר, כעס עמוק וסוער, שגורם לו לרצות להרוג אנשים ולשבור כל דבר הבא ליד.

כשאמא שלו הייתה פה, היא ידעה להרגיע את כעסו. ללטף מעט את שערו ולומר: "ערני, תנשום עמוק, לא קרה כלום. תרגע." ורק המגע שלה, הקול שלה, היה גורם לו לאט-לאט להרגע. אבל עכשיו הוא כל הזמן כועס, זורק דברים וצועק, בלי שאף אחד ישמע אותו.

הוא התהפך על מיטתו, עצם את עיניו ונשם עמוק. תרגע, הוא אמר לעצמו, תפסיק. לא פלא שכולם אומרים שיש לך פיוז קצר!

לעזאזל עם כולם! הוא משך בשערותיו הבהירות. ירושה מאמו. את עורו השחום הוא ירש מאביו. גם את הגובה וצורת הלסת, אבל את השיער והעיניים התכוחולות-ירוקות הוא ירש מאמו, שהלכה מזמן.

ברחה.

נטשה אותו. לבד.

ערן חשב עליה, איך אמרה לו לא להקשיב למה שכולם אומרים, שהוא ילד נפלא, שהוא מושלם. ואז, כשהוא היה בן 12 היא ברחה. השאירה אותו, ללא הסבר, עם אביו המשוגע. האלכוהוליסט, שבקושי בבית.

עדן לא ידע מה עם אמו, איפה היא גרה ומה היא עושה, רק ידע שהיא אישה טובה, שהיא האמינה בו, ושהוא אוהב אותה.

"למה אתה אוהב אותה?" הוא שאל כעת את התיקרה, בעיניים עצומות. "תראה מה היא עשתה. היא חרא של אמא. היא נטשה אותך להרקב..." הוא פוקח את עיניו ומביט בתקרה הלבנה, מרגיש כיצד רגשות שוב מתעוררים בתוכו. עצב, כעס, בלבול... הוא רצה לבכות, לצעוק, ובמקום זה הוא נאנח. הוא העביר יד על פניו המיוזעות, ואז קם.

הוא ירד למטה, למטבח. כן, יש לה בית מאוד יפה, בהתחשב בזה שסבא שלו טחון רצח.

תודה, סבא! לא, אל תבוא לבקר! רק תשלח עוד ועוד שטרות. מה עם הנכד שלך?!

קיבינימט!

הוא פתח את המקרר. הנה כל פחיות הבירה של אבא שלו.

לקחת?

תמיד לאבא שלו הייתה חולשה לבירות, ותמיד אמא שלו הסכימה לו "רק קצת, חמודי."

הוא סגר את המקר בזעף.

משעמם לו.

הוא רוצה לעשות משהו, בעיקר כדי לברוח מרגשותיו. רגשות התחילו לעצבן אותו. יש יותר מדי מהן. למה צריך אותן? למה, אלוהים?! הן מייסרות אותו, גורמות לו להשתולל, להתפרע ולהסמיק מכעס. איך זה שיש "בני-אדם קרים" שכלום לא מעורר אצלם רגש, והוא... רק מנסה לברוח מהרגשות האלו.

"ערן," אמר לו פעם מישהו מהכיתה הארורה שלו, "אתה בן 15, למה אתה נראה כמו זקן זועף?"

ערן התעלם ממנו, חוץ מזה שהעיף לו בעיטה. מה אתה יודע בכלל?! הוא רצה לצעוק. מי אתה שתגיד לי כמו מה אני נראה?! נראה אותך עובר חצי ממה שאני עובר!

ערן נהג להעדר הרבה מבית ספרו, בשל כך שאף אחד לא הכריח אותו ללכת.

ערן יצא החוצה.

הוא נשם את האוויר, ולאט-לאט נרגע.

אולי הוא ינסה להשיג את מספרה של אמו.

יעל מזרחי.

ואולי הוא יתקשר אליה.

ואולי,

ולוואי,

היא תחזור.

הוא כבר הרגיש מעודד יותר.