בורחת

אני עומדת מאחורי הגדר, ולא זזה.

אני רוצה לברוח, אך רגליי לא נענות לי. אני רוצה לבכות, אך יש בי יותר מדי רגש מכדי שיצא החוצה. ואני רוצה.... אני רוצה לא לראות את זה, את מה שאני רואה. אבל אני חייבת. כי לברוח אני לא יכולה, ועיניי מסרבות לטשטש את המראה בדמעות.

אז אני עומדת מאחורי הגדר הלבנה שמוארת באור הירח, ומסתכלת. וכואב לי. אני לא יודעת להגדיר את הכאב.

אני מביטה בפניך, שצוחקות. אני אוהבת כל תו ותו שבהן. העיניים התכולות היפות, עצמות הלחיים הגבוהות, הלסת המחוטבת, האף הישר. הכול. שערך השחור מבריק מאור הירח, וידך השזופה שלובה ביד אחת.

לא ביד שלי.

לא בשלי.

אני עומדת ומביטה איך שני אנשים גונבים את הספסל שלנו, הופכים אותו לספסל שלכם.

תמיד חיכיתי לך. גם אם לא ידעתי זאת. חיכיתי למישהו שאני באמת אוהב, שיאהב באמת אותי. שיבין אותי עד הסוף, שיהיה שם בשבילי, שיראה בי מה שאף פעם אחרים לא ראו בי. שיחשוב שאני יותר. יותר ממה שתמיד אחרים ראו אותי. חלמתי, ולא העזתי לקוות.

והגעת. והיית בדיוק מי שרציתי. שנזקקתי לו. התאהבי בך, אהבתי אותך. הייתי שלך. לנצח.

הגעת פתאום, ראית אותי באמת אחרת ממה שאחרים ראו – אותי האמתית.

ואהבת את זה.

אותי.

והיית שלי. היית.

היינו יורדים כל ערב לספסל שקרוב גם לבית שלך וגם לבית שלי.

היינו יושבים שם שעות, מתחת לכוכבים. לפעמים היינו מדברים וצוחקים ללא הרף, לפעמים היינו מדברים על דברים חשובים מדי, בקול שקט – כמעט בלחישה.

ולפעמים הייתי מניחה את ראשי על כתפך החסונה, והיינו שותקים. מביטים לכוכבים ושותקים, ידך מלטפת בפיזור-נפש את שערי. ולא הרגשנו שהמילים חסרות, הכול דיבר בעד עצמו. האהבה שלנו פשוט הייתה באוויר, וכבר לא היו מילים.

אני לא חשבתי שזה יקרה. שיום אחד תפוצץ הכול. שתקבור באדמה כל מה שהיה בינינו, את כל האהבה המופלאה שלנו. שפשוט תעזוב הכול, תגיד: "היה נחמד, ונגמר", כמו שאמרת. לא יכולתי להבין איך אתה יכול לוותר ככה על כל מה שהיה לנו. הצחוקים, הבדיחות, השיחות-נפש – האהבה. להשאיר אותה מאחור, לשכוח ממנה.

הייתי עצובה. התחלתי לדמיין אותך בימים ולחלום אותך בלילות. כשהייתי עצובה, חסרו לי הניחומים שלך. כשלא ידעתי מה לעשות, חסרו לי העצות לך. חסר לי האמון שלך בי, חסרו לי המילים.

חסרת לי. יותר מדי.

רציתי אותך פה. שוב לצידי. אוהב אותי, מאמין לי, מעודד ומנחם.

ולא באת.

לא היית.

הייתי לבד.

ורציתי אותך.

התחלתי לכתוב עלייך, לצייר אותך ואותי, לצייר את הספסל.

את הספסל לא ראיתי מאז שזה קרה.

כל דבר שראיתי כמעט הזכיר לי אותך, אפילו המכולת. הייתי מתחננת שתבוא אליה בדיוק כשאני שם, שתעבור ברחוב ותאמר לי "שלום" ואולי תחייך.

הבטתי בתמונת ה"ווטסאפ" שלך, בה רואים את שנינו מחובקים, ומול עיניי היא הפכה לתמונה שלך בים, ללא חולצה, יפה כל כך.

החלטתי ללכת לראות את הספסל ההוא. להביט בו, ולהרהר בימים עברו.

יצאתי.

בדרך קיוויתי שאולי,

אולי,

אולי גם אתה מתגעגע, ותבוא גם להביט בספסל, ואז נשב עליו יחד, ונשתוק, והשתיקה תהיה יפה, ואז תנשק אותי, והכול יחזור להיות כמו פעם.

כי זה לא נגמר.

זה לעולם לא ייגמר. אתה חלק מהחיים שלי, כך שבלעדיך החיים שלי לא חיים. לא שלי.

והגעתי. באתי לחצות את הגדר הלבנה, שלפני הספסל, ואז שמעתי קולות צחוק. הבטתי מעבר לגדר, והיית שם. אבל לא לבד.

איתה.

ואני מביטה בכם עוד, ואז אתה מחבק אותה. פניך פונות אליי, ואתה נאחז בגבה. מלטף את שערה הבלונדיני הארוך, כמו שנהגת לעשות לי. ואז אתה מבחין בי. בזמן שסנטרך על כתפה, ואתה מסתכל עליי. אתה נבוך. ואתה מחייך, ומרים מעט את היד שעל שערה, ומנופף אליי נפנוף קטן. ואז ליבי מתמלא שוב תקוות. אתה אולי מתגעגע, נפנפת לי, אולי אתה רוצה לרמז לי משהו , אולי –

ואז אתה מנשק אותה. והלב שלי חוזר להיות ריק ושבור. ואני מביטה בכם מבט אחרון.

ואז בורחת . מאהבה שלי אלייך, מהאהבה שלך אליה. בורחת לתוך חיים נטולים-אהבה, לתוך חיים שהרסת במו ידיך, לחיים של חלומות ותקוות נכזבות – באשמתך.

אני בורחת ממך, אבל גם בבית הריק שלי,

עוד לא ברחתי. אתה עדיין שם,

צללית של זיכרונות וכאב.

הלוואי, הלוואי שאצליח אי-פעם לברוח ממך באמת.