החתונה האדומה וזה. תוכן די קשה. ת"בים יתקבלו בברכה
xoxoxo
שירי
בשנייה הראשונה, רוב סטארק לא מבין מה לעזאזל קורה כאן. ואז הכל מתבהר כשטאליסה צורחת וכולם מתים והחתונה של אדמור טולי ורוזלין פריי נצבעת בחמישים גוונים של אדום. כשמישהו חובט בדלתות העץ הנעולות בצורה נואשת וצורח,
(תסתום את הפה תסתום את הפה תסתום את הפה)
רוב קולט בירכתיי מוחו שעכשיו הם לכודים, לכודים בדיוק כמו ברווזים במטווח, אבל זה לא מעניין אותו. כל מה שהוא מסוגל לחשוב עליו זה על טאליסה. לעזאזל, טאליסה ששוכבת בבריכה של דם והבטן שלה, הבטן ההריונית שלה מכוסה בדקירות וחתכים מסכין. מספיק לו מבט אחד בעיניים הבוהות שלה כדי לדעת שהיא מתה, ונד הקטן מת, ועוד דקה גם הוא יהיה מת. רוב משכיב את הגוף המת שלה
(לא לא לא, אין מצב שהיא מתה, זה לא יכול להיות, רק לפני כמה דקות היא דיברה איתו ונישקה אותו והוא שמע אותה צוחקת והיא פשוט הייתה)
וזה כמעט סוריאליסטי, זה שברגע אחד נמחקו מעל פני האדמה המלכה בצפון ויורש עתידי ותקווה שהטובים ינצחו את הרעים והכל יהיה בסדר, ויותר מהכל, הבחורה שהוא אהב. הוא לא מסוגל לנתק את עצמו מעיניי השקד החומות המתות שלה – למרות שהמבט מעיניה הכחולות ההמומות של אמו צועק לו ברח! – ולראות בהן את החיים ששניהם לא הולכים לקבל, את כל הילדים שלא ייוולדו, את כל השנים שלא יהיו להם, את המוות השקט במיטה לצידה, כששניהם מקומטים ואפורי שיער.
רוב נעמד באיטיות, בהלם, כדי לנעוץ מבט ארוך ומזועזע בוולדר פריי. זו נקמה על שהפר את שבועתו, רוב מבין. לאורך כל הדרך הם היו חיות שמובלות לשחיטה. הוא שומע במעומעם את אמו מתחננת על חייו, אומרת לוולדר פריי שהם יישכחו את הכל אם הוא רק ייתן לרוב ללכת: וקייטלין סטארק לא מתחננת, אלא כשזה מגיע למשפחה
(הוא זוכר אותה מדקלמת לו את המימרה של בית טולי בתור ילד קטן – משפחה, חובה, כבוד – ומרצינה כשהיא אומרת לו, רואה? משפחה מעל הכל)
ואם רוב היה מסוגל לדבר מבעד למסך העשן שכאילו אפף את ראשו הוא היה אומר לה פשוט להפסיק, כי הם לא ייתנו לו ללכת בכל מקרה, לא משנה כמה תתחנן. והצפון זוכר, והוא יזכור, והוא לא יוכל פשוט לקום וללכת בלי להרוג אותם, להרוג את כולם. אין לרוב בשביל מה לצאת החוצה מהדלת הראשית ולקלוט בתדהמה מלאת הקלה שהוא נשאר בחיים.
(טאליסה מתה, אמא)
(נד הקטן אף פעם לא ילמד לרכב על סוסים)
רוב קולט בזווית העין את רוס בולטון מתקרב אליו עם סכין ולא צריך לראות יותר מאת השריון המציץ מבעד לשרוול החולצה כדי להבין שהבן זונה בגד בו – הלאניסטרים מוסרים דרישת שלום, בולטון מגחך - לפני שסכין הפלדה הצוננת משספת את הגרון של רוב לרווחה והוא נופל ליד טאליסה, מתבוסס בדמו, ומסתכל עליה בעודו גוסס,
(הרגע הזה יימשך לנצח)
ברגע הארוך ביותר בחייו. זו אשמתו, ואשמתו בלבד. בסיפורים ובשירים הישנים שסאנסה כל כך אהבה הגיבור תמיד הלך אחרי הלב שלו; אבל רוב מבוגר, לעזאזל הוא המלך בצפון, והיה אמור כבר להבין שהאגדות האלו מדברות על עולם אוטופי שנועד לילדים קטנים. רוב כבר ראה את זוועות העולם הזה, הוא כבר ידע שערכים נשגבים עוד יהרגו אותו
(אבא היה אצילי ומכובד וכל מה שעשו היה לערוף את ראשו)
אבל רוב שכח כל דבר כשזה הגיע לאהוב את טאליסה. והדבר העצוב, זה שהוא ידע את הסוף מההתחלה. כבר אמרו לו בדיוק מה עומד לקרות כשהוא הפר את מילתו לוולדר פריי, אבל לא היה לו אכפת. רוב רואה את טאליסה המתה לצדו ויודע שזה הרגע שבו הוא אמור להביט לאחור אל חייו ולהתחרט על כך שלא עשה את הבחירות הנכונות כשהייתה לו הזדמנות, אבל-
הוא. לא. מצטער. על. שום. שנייה.
(הוא שומע אותה צוחקת)
|