ג'ואנה רולינג עלתה על הרכבת. היא פתחה את היומן שלה וגירדה בסנטרה. אם היא רוצה לכתוב ספר רציני, היא חייבת רעיונות. רולינג הביטה בנוף, וניסתה לחשוב על רעיונות. מעבר לחלון התנשאו גבעות יפהפיות, ושמי התכלת עוטרו בעננים לבנים בשלל צורות. היא תיארה לעצמה שהיא לא תמצא ענן בצורה שתעזור לה בעלילת הספר.
לפתע קולות של ויכוח קטעו את חוט מחשבתה. היא לא הייתה יכולה להתעלם משני הילדים שהחלו לריב בקול. "תחזיר לי את השרביט צעצוע, דראקו! זה שלי!", קרא ילד בלונדיני וחיוור. "לא רוצה, הארי", השיב לו ילד עם שיער שחור פרוע ומשקפיים עגולים שנראו מגוחכים עליו, בהתחשב בזה שהוא היה בן חמש לכל היותר. רולינג התעניינה בריב. השמות הארי ודראקו מצאו חן בעיניה והיא החליטה לרשום. היא גם הוסיפה את התיאורים של שני הילדים. "דראקו גריינג'ר היקר, תחזיר מייד את הצעצוע להארי", נזפה בהם אישה, שכנראה הייתה אימם, אבל היא לא דמתה להם כלל וכלל. היא הייתה אישה חמורת סבר וגבוהה, שהמראה שלה הבהיר שלא כדאי להתעסק איתה. "תפסיק לעצבן אותי, הארי. אני אכשף אותך עם שרביט הצעצוע! אברה כדברה!", אמר דראקו בחיוך. "אימא! הוא אמר עלי אברה בברה", נראה שהארי מתקשה לומר את המילה. "אבורה במבורה. לא, אבדה קדברה!" המילה מצאה חן בעיני רולינג, והיא רשמה אותה. "נמאס לי ממך דראקו! אתה.. אתה... אתה קיגל!", אמר הארי בכעס. "אני מה?", שאל דראקו. "מקגונגל? קווירל? מה אמרת?" רולינג רשמה את המילים שדראקו אמר. מקגונגל וקווירל יכולים להיות שמות מצוינים. היא החליטה להדביק על מקגונגל את המראה של האישה חמורת הסבר. זה הרגיש לה מתאים. היא החליטה גם שהארי יהיה הילד עם השיער הפרוע, ודראקו הילד הבלונדיני. לאחר כעשר דקות, היא הספיקה למצוא הרבה פרטים לסיפור ברכבת (ילדה עם צלקת בצורת מכת ברק אפילו דיברה עם רולינג, וילד ביקש מסבתא שלו שתקנה לו צפרדע חדשה, כי טרבור נאבד לו) היומן שלה היה מלא בהרבה פרטים. היא מצאה שם משפחה להארי, והחליטה להפוך אותו לגיבור הראשי. היא כבר החלה לתהות מאיפה כל הרעיונות מגיעים לה לראש.
***
"אני וולדימיר ואני מרושע" "אתה מה? וולדמורט?"
***
"דבר בשם עצמך, מר תחת ארוך". "זה לונגבוטום! וקוראים לי בכלל נוויל!"
***
"הכלב שלי, דובי, מת", אמר ילד אחד. "ולי, האוגר שלי פרד, מת", אמר ילד אחר. "והחתול שלי רון...", התחיל לומר ילד נוסף. רולינג קירבה את העט ליומן בכוננות.
"...התחתן!", סיים הילד. רולינג השמיעה אנחת אכזבה, אבל בכל זאת כתבה. קהל של אנשים החל להתאסף סביב רולינג. אנשים זרקו רעיונות מעולים. היומן של רולינג החל להתמלא. לבסוף הרכבת נעצרה, ורולינג נופפה לאנשים בעודה יורדת מהרכבת. בדרך לעבודה, מחשבה אחת הטרידה את מנוחתה:
מעניין אם הספר הזה עתיד להיות מפורסם...
הסוף!
אם רולינג אי פעם תראה את הפאנפיק הזה, אז זה יהיה ממש מגניב. עכשיו אני פונה ישירות אל ג'יי קיי רולינג אם היא קוראת את זה ברגע זה:
הפיקצר הזה לגמרי בצחוק! את סופרת מדהימה, ואת השראה לעולם כולו!
כל הזכויות שמורות לג'יי קיי רולינג האדירה!
|