הארי פוטר בן העשר פקח את עיניו באיטיות. הוא מצא את עצמו שוכב על ספסל באמצע רחוב הומה אדם. הארי תהה איך הוא הגיע, אבל העדיף כל מקום מאשר הבית של הדרסלים. "איפה אני?", תהה הארי בינו לבין עצמו. הוא קם מהספסל, והחל לסרוק את הסביבה. לפתע הוא הרגיש שמישהו מתנגש בו. "סליחה", אמר האיש בפיזור דעת, והמשיך בדרכו. לפתע האיש נעצר, והסתובב באיטיות. הארי הביט במישהו שנראה כמו גרסא מבוגרת של הארי. היה לו זקנקן, אבל עיניו היו כחולות, בניגוד להארי עצמו, שעיניו הירוקות נצצו. "הארי פוטר", מילמל הכפיל של הארי. "אני בטח הוזה". "סליחה?", שאל הארי המבולבל. כבר יצא לו לראות אנשים שנדהמים לראות אותו, ולוחצים לו ידיים מסיבה שלא הבין. אבל כעת, הוא זכה להיתקל בעצמו המבוגר שנדהם לראות אותו. הכפיל התקרב להארי. הארי לא ידע אם כדאי לו להתרחק או לא. "אכפת לך אם אני אעשה אתך סלפי?", שאל הכפיל. "תעשה איתי מה?", שאל הארי בבילבול מוחלט. "אוי, שכחתי להציג את עצמי", אמר הכפיל. "קוראים לי דניאל רדקליף, וגילמתי אותך בסרט הארי פוטר". ראשו של הארי החל לכאוב מרוב חוסר הבנה. "סרט? עליי? על מה אתה מדבר?!", הזדעזע הארי. "זה סיפור ארוך", אמר דניאל. "יופי, כדאי מאוד שאני אדע", אמר הארי, שוכח את כל הנימוסים שמר וגברת דרסלי לימדו אותו. "אז, מאיפה להתחיל...", אמר דניאל. "אתה די הגעת ל...מימד אחר, שבו... מישהי כתבה עליך ספר"...
דניאל התיישב על הספסל כשהארי לצידו, והוא המשיך את הסיפור. הארי הזדעזע, כשהבין שהוא בעצם דמות מספר, ושעשו על הספר סרט. הוא גם נדהם מזה שהוא קוסם. זה היה יותר מדי מידע לעכל ביום אחד. הארי החזיק את ראשו, שאיים להתפוצץ. "זה פשוט הזוי...", אמר הארי. "אני לא מאמין לך". "אני אוכיח לך", אמר דניאל. "הוריך, ג'יימס ולילי פוטר, נהרגו על ידי קוסם אפל בשם וולדמורט, ופטוניה וורנון דרסלי אימצו אותך, ובנם הוא דאדלי". "ההורים שלי נהרגו בתאונת דרכים", תיקן אותו הארי. "אתה באמת לוקח ברצינות את מה שמר וגברת דרסלי אומרים לך? הם הסתירו ממך את האמת. אתה קוסם!", אמר דניאל. לפתע נהיה הבזק מעוור, והארי נפל על הרצפה הנוקשה. הוא התעורר במיטה שלו, שבארון שמתחת למדרגות, ונשם בהקלה. "זה היה רק חלום..."
|