מסוגל לאהוב

תמיד היה בו משהו מוזר, בדראקו, ולעולם לא ידעתי לנמק מהו. הוא היה מסוגר בעצמו, לא מביע רגשות ולא מספר לי דברים על עצמו. כאילו אני כאן כדי שתאהב אותי, תנשק אותי ותשכב איתי. כאילו אני שלך בשביל ההנאות שלך. לא. לא, דראקו, אני תכננתי שגם אתה תחשוף רגשותיך בפניי, תספר לי, תשתף אותי, תראה לי שאתה אוהב אותי וסומך עליי, ולא רק תאמר לי בחיפזון שאתה אוהב אותי ותמהר להפשיט אותי. 
אתה אדם קר. אבל חשבתי שבחברתי תפשיר, תמיס מעליה את הקיפאון, ותתכלה אליי, באופייך האמיתי, שאני לפחות אדע מי אתה. 

טעיתי. 

לא עשית את זה. 

אני כעסתי, ניסיתי לדובב אותך, אבל רק דיברתי איתי על עניינים יבשים, ואף פעם לא על רגש. 

ואז הבנתי, שאתה אדם כזה. חסר רגש. שלא מסוגל להכיל רגש ולאהוב. 

ואז פרצה בינינו מריבה. אתה צעקת בפנים אדומות מזעם, רצית שאני אשתוק, שאני אלך. ש... אנ כבר לא הקשבתי. היינו יכולים לעבור את המריבה הזאת בקלות, לוליא המשפט האחרון שנפלט מפי בדמעות. 

"אבל מי אתה בכלל. אתה בכלל לא מסוגל לאהוב." 

המילים האחדות האלו, שיצאו מתוך מוחי, מתוך המחשבות שלי עליך, מתוך הדמעות, חבטו בך חזק. מבטך נהפך מבוהל, מפוחד... עצוב? מתגעגע? בטח טעיתי. אך לפתע ראיתיבזווית עיניך דמעה קטנה. נרתעתי. נבהלתי. מה קרה? מה כבר אמרתי?

"אני?" אמרת בשקט והתקרבת אליי. "אם רק היית יודעת... אם רק..." קולו נשבר.

"מה? תספר לי, תוכיח לי שאתה באמת אוהב אותי," אמרתי. אך אתה התיישבת בריפיון על הספה,ועצמת את עיניך. נבהלתי מההתנהגות הזו, שלא אופיינית לך. פניך היו מלאות כאב. 

"לכי עכשיו," אמרתי בקול חלוש ורועד. "אולי אחר כך... אולי אחר כך... אולי אחר כך אני אספר לך... תאמיני לי, שאני רוצה לאהוב אותך..."

מבולבלת, יצאתי מהבית והשארתי אותך לבדך. 

למה היא הזכירה לי את זה עכשיו? למה? אני לא רוצה להזכר... אני לא מסוגל לאהוב... אם רק היא הייתה יודעת... אולי אני צריך להשתדל יותר כדי שהיא תאהב אותי... כדי שהיא תדע שאני אוהב אותה... אבל אני לא יכול. אני פוחד שוב להתמכר למישהי כל כך חזק, ולאבד אותה.

גם אני חשבתי פעם שאני לא יכול לאהוב. שאין לי רגשות. שאני אדם קר. אבל אני לא כזה. ולעולם לא הייתי. אולי עכשיו כן. אולי אחרי שהלב שלי נשבר בצורה כזאת עד שקשה לו לאהוב שוב. 

התמכרתי אליה, 

אל הרמיוני גריינג'ר. 

מבלי לדעת, 

מבלי לשים לב, 

כשהיינו נפגשים בסתר בטירת הוגוורטס, ופתאום המסכה נשרה מעל פניי, והראתי לך את האופי האמיתי שלי, שלא חשפתי בפני אף אחד אחר. את הפחד. הפחד לאהוב מישהו שבסוף יתקע לך סכין בלב. הפחד לאהוב. הפחד ההוא, שיש לי, שאנשים יגלו מהן החולשות שלי.

כל זה חשפתי בפנייך. סמכתי עלייך. התמכרתי אלייך. הייתי שלך לנצח.

אך את לא השבת לי כגמולי. שברת את ליבי, שהתמסר אלייך. שברת את ליבי, שהפקדתי את כל סודותיו בידייך.

ידעתי שאני לא מסוגל יותר לאהוב. 

אף אחת. 

לעולם. 

לא יכול. אחרי שאהבתי כל כך אותך, וככה עשית לי. אחרי שאוששת את כל פחדיי, שגיליתי לך. 

הכרחתי את עצמי להתגבר,

ניסיתי להתגבר דרך אסטוריה המסכנה, שבטח בטוחה שאני לא אוהב אותך ומשתמש בה כחפץ מיני. 

אני חייב להוכיח לה שאני אוהב אותה.

אבל אני פוחד. פוחד להתמכר שוב, לספר ולחשוף, ושוב יישבר לי הלב, ופחדיי יתקיימו. 

כשמסתכלים עליי, דראקו מאלפוי, מבחוץ, לא מדמיינים את זה, אבל אני עטוף בכל כך הרבה שכבות... הכול בגלל חוסר-ביטחון ופחד. 

ואני מסוגל לאהוב. 

ולא מסוגל. 

יכול ולא יוכל. 

רוצה ולא רוצה

לא רוצה שוב להפגע. 

אבל אולי אני אספר לה, לאסטוריה, והיאתביע הבנה ואהבה, והלב שלי ישתקם מחדש, בזכותה, כמו שקיוויתי, ואני אהיה שוב מסוגל לאהוב.

ואותה אני אוהב,

את מי שעזרה לי להיות שוב מסוגל לאהוב. 

כי אני מסוגל. 

אולי אני אספר לה הכול. 

אולי.

ואז נהיה מאושרים, כשכבר לא יהיו סודות. שקרים. וחוסר אהבה. 

כשאני אהיה מסוגל, אני אספר לה. אוריד מעליי את כל השכבות, ואראה לה את דראקו האמיתי. 

כשאהיה מסוגל להסתכן שוב. 

כשאהיה מסוגל שוב לאהוב.