בעל הקסם היהודי

בס"ד

הפיקצר הזה הוא סוג של ספין אוף לפאנפיק "כוח הקסם היהודי" שכתבתי. הוא די קשור אליו, ולא רק קורה באותו עולם. זה קורה עשרים שנים לפני הפאנפיק "סוד הקסם היהודי", כלומר הוא מתחיל בשנת 1995. קחו בחשבון שגם הסלנג שלהם יהיה בהתאם לתקופה, וגם האופי של האירועים. אני מתנצל שהכל קורה פה כל כך מהר ואין יותר מדי פירוט, אבל ניסיתי לדחוף את הכל לפיקצר שלא יצא ארוך מדי. קריאה מהנה!

יחיאל הרגיש כל כך קטן ביחס לקרון הגדול שבו הוא נסע למקום הזה, "עפלי"ם". מה זה בכלל? מה יהיה לו שם? היה לו כל כך טוב וכיף עם החברים שלו והוא לא רצה ללמוד בבית ספר לקוסמים או מה שזה לא יהיה.

"היי ילד, איך קוראים לך?" פתח איתו בשיחה ילד אחר שישב גם הוא בקרון.

"יחיאל..." ענה יחיאל באי רצון.

"יחיאל? מה זה השם הזה?" צחק הילד. יחיאל לא אהב את הפוני הארוך מדי שהיה לילד הזה. הוא לא היה יכול לראות לו את העיניים.

"זה על שם סבא שלי... גם לו קראו יחיאל. אבל אתה יכול לקרוא לי חיליק," ענה יחיאל, או חיליק אם תרצו.

"חיליק? טוב, שיהיה."

"למה איך קוראים לך?"

"עוזי."

"טוב, גם זה לא כזה מודרני..."

"כן, אבל לפחות זה לא חיליק! וחוץ מזה אני הנכד של עוזי גדעון, גיבור ישראל!"

"מה? מי זה? איך זה שאף פעם לא שמעתי עליו?"

עוזי הניף את ראשו לאחור, שיערו זע וחשף עיניים קטנות.

"אז על איזה גיבורים שמעת?" הוא שאל.

"הממ... שמעתי על רבין, ראש הממשלה שלנו, חייל בצבא השלום, הסכמי השלום עם ירדן וזה, אתה יודע..." ענה חיליק, "אבל על עוזי גדעון לא שמעתי."

"נו באמת, לא שמעת עליו? אתה יודע, הקוסם שהציל את המדינה במלחמת יום כיפור?..." ניסה עוזי לרענן את זכרונו של חיליק, לשווא. חיליק לא יכול להיזכר במה שהוא לא יודע.

חיליק הניד בראשו. "הסיפורים היחידים שנאי מכיר על מלחמת יום כיפור זה על אריק שרון שצלח את התעלה, על כוח צביקה ועל אביגדור קהלני," הוא ענה.

"מה? מי אלה?" שאל עוזי בבלבול, "נו, הקצין מיחידת רבמג שהדף את המצרים וכמעט כבש את קהיר?"

"אה, קוסם?" שאל חיליק.

"כן, מה, אתה בן מוגלגים?" שאל עוזי וגיחך, חושף שיניים עקומות באופן ילדותי.

"כן, יש בעיה?" שאל חיליק באגרופים קפוצים.

"לא, לא," נבהל עוזי, "פשוט חשבתי... אם קוראים לך על שם סבא שלך, מי היה סבא שלך?"

"אתה יודע, סבא כזה, לא הכרתי אותו," ענה חיליק באי רצון.

"מה, כי הוא נהרג בסיפור גבורה הירואי במלחמת יום כיפור?" שאל עוזי, "והוא מפורסם? והמשפחה שלך מצטלמת עם שר הקסמים בכל שנה ביום הזיכרון?"

"מה?" שאל חיליק בבלבול, "לא, לא, בכלל לא. סבא שלי הוא סתם איש אחד שעלה מפולין בלי משפחה ובלי רכוש והיה גר בבדון איזה עשר שנים וחטף דלקת ריאות, והוא מת שנה לפני שנולדתי כי הריאות שלו לא היו משהו עוד מאז שקצין נאצי בעט בהן כשהיה באושוויץ."

"אהה, לא משנה," אמר עוזי בחוסר רגישות מסויים, "מה הוא עשה בצבא?"

"צבא?" גיחך חיליק בציניות, "הוא עלה לארץ עם ריאות שבקושי עובדות, נראה לך שבאמת גייסו אותו לצבא? התרומה היחידה שלו למדינה הייתה שכשהוא ירד מהספינה היה איזה חייל יהודי שגנב לו את שעון הזהב שהצליח לשמור עליו עוד מהעיירה בפולין."

"טוב, בסדר, חשבתי כבר שאתה..." אמר עוזי, "כי אם קוראים לך על שם סבא שלך, אבל סבא שלך לא היה מישהו."

"אם הוא לא היה מישהו אז מי הוא היה?" התעצבן חיליק, "למה בכלל צריך להיות 'מישהו'? אני מי שאני וזהו!"

"כן, אה? נראה לאיזה בית תשתבץ," צחק עוזי והתכונן להסתלק משם, אבל חיליק שלא היה יכול לעמוד בזה הכניס אגרוף בפניו המושלמות מדי של עוזי.

"איי!" עוזי קרא בכאב, "מה אתה עושה לי? מופרע אחד!"

"מופרע?" שאל חיליק. הוא מעולם לא היה ילד מופרע או בעייתי. פשוט העוזי הזה עצבן אותו כל כך שהוא היה חייב לעצור אותו. אבל הדימום מהאף של עוזי נראה רציני, וחיליק לא האמין שהוא זה שגרם לכך.. הוא ניקה את פרקי אצבעותיו המוכתמים בדם של עוזי בחולצתו, ורק מרח את הצבע האדום על ידו ועל בגדיו.

"מה? לא, אוף, לעזאזל, לא התכוונתי ל-"

"אז למה נתת לי בוקס?" צעק עוזי והסתלק משם.

"גולד יחיאל, בית רהב!" הקריאה רותי שרעבי, סגנית המנהל, מתוך פתק המיון המצמרר. יחיאל הלך לו באיטיות לעבר שולחן בית רהב שמחא כפיים ביובש. הוא עוד שמע את הקול המרושע של הפתק הזה באזניים שלו. הוא אמר משהו על "שיגעון גדלות. כלומר, היית יכול להיות אדם גדול, אבל רק היית. זה היה ויישאר בפוטנציה! בית רהב יהיה בשבילך סבבה אגוזים!"

חיליק התמיין מיד לאחר עוזי. כשרותי הקריאה "גדעון, עוז" האולם הגדול התמלא לחשושים של "יו, זה הנכד של עוזי גדעון!", והפרצוף הזחוח הזה עם הפוני המעצבן והפלסטר ליד האף התמיין לבית פרס. בית של שלום, אהבה והסכמי אוסלו. ללא ספק הבית הכי פופולארי בבית הספר. חיליק ציפה שתלמידי הבית הזה יישאו אל האופק מבט של אחווה ואהבת האדם, אך הם רק נראו שמחים ומאושרים שנפלה בידם הפריבילגיה להיות בבית הזה, עם כל התכלת המזעזעת שלו. פתאום האינדיגו הדכאוני של בית רהב נראה הרבה יותר אטרקטיבי.

"בית פרס... יא אללה איתם..." מלמל חיליק בעצבים. לדאבונו הוא היה התלמיד הראשון שהתמיין לבית רהב כך שלא היה עוד תלמיד כיתה ז' איתו בשולחן, אבל נערה אחת שבתה את תשומת ליבו. היא נראתה בכיתה ח' או ט', והגלימה שלבשה הבליטה במיוחד את נתוניה הטבעיים האיכותיים בין הצוואר לבטן.

"אפשר לעזור?" היא שאלה את חיליק שתפס את עצמו בוהה לה שם.

"לא, לא," הוא אמר במבוכה והרגיש איך הוא מסמיק מבושה.

"ברוך הבא לבית רהב, אני צילה," היא הציגה את עצמה, "צילה דהן."

"ואת גם הבת של או הנכדה של?" שאל אותה חיליק.

צילה גיחכה. "אתה בן מוגלגים, נכון? אל תדאג. כמעט כולם כאן הם בנים של, כי עולם הקוסמים הישראלי מאוד קטן."

"ישראלי?" שאל חיליק.

"כן, יש קוסמים בכל העולם, אבל למדינה הקטנה שלנו לא היה זמן להתפתח," ענתה צילה.

"נו, אז הבת של מי את?" שאל אותה חיליק.

"גאולה סוקולוב-דהן, היא פוליטיקאית במשרד הקסמים."

"אז למה את לא בבית הפריבילגים?" שאל אותה חיליק בעצבנות, פוזל לבית פרס.

צילה גיחכה. "נו, אל תגיד סתם דברים. אתה רואה שזה לא נכון? עובשה שאני נמצאת בבית רהב ולא בבית פרס, וגם יש את משה אברמוביץ' שהוא הבן של שר הקסמים בעצמו שלומד בבית חילא, וגם אושרת חג'ג' שההורים שלה מימנו את בניית האגף החדש שלומדת בבית קלוגשפט."

"וכמה לא-בנים-של יש פה?" שאל חיליק.

"אממ...." צילה אימצה את מוחה, מנסה להיזכר, "יש את... ראובן גנות, שהוא לומד איתי בכיתה, ויש את-"

"לא מבית רהב," דרש חיליק.

נראה היה שצילה התאמצה עוד יותר. "טניה גרינשטיין, היא שנה מתחתיי והיא בבית קלוגשפט, היא עולה חדשה ככה ש..."

"היא בת מוגלגים?" שאל חיליק.

"לא, פשוט בברית המועצות היה אסור להיות קוסם, וכל הקוסמים הסתירו את הזהות שלהם."

"כמו כאן," ענה חיליק.

"כן, אבל," ענתה צילה, "מה שאני מנסה לומר זה ש... ההורים של טניה מובטלים אבל ברוסיה הם עמדו בראש מחתרת הקוסמים היהודית, מבין?"

"בבקשה, עוד בת של," התעצבן חיליק.

"אם אתה תבוא בגישה כזאת אתה לא תגיע לשום מקום," נזפה בו צילה.

"תלמידים יקרים," הכריז מנהל עפלי"ם, אדם שמן וקירח בשם גרשון גושפנקא, "זה עתה כולכם עברתם זו השנה ה-28 את ניסוי המיון המקדים, בו פתק המיון סורק את מוחכם כשאתם בטוחים שכבר מוינתם לבית מסויים. תופעות הלוואי מהניסוי, העשויות להיות חרדות למיניהן, יעלמו לכל היותר עד הבוקר."

"רואה? מחר כבר תרגיש טוב יותר," אמרה לו צילה.

למחרת הוא לא הרגיש טוב יותר. למעשה, בכל שנת הלימודים הוא שם לב לכך שמורים מרבים לשבח ולהעניק נקודות לכל אותם תלמידים מקושרים, בעוד על חיליק הודבקה תווית של "המופרע שהיכה את הנכד של עוזי גדעון ביום הראשון שלו בעפלי"ם". התדמית הזאת גם צברה תאוצה אצל התלמידים, ובלילה אחד הוא פשוט הרגיש שהוא לא יכול לעמוד בכך יותר והוא התחבא מאחורי וילון בחדר המועדון שלו, אלא שמאחורי הווילון לא היה חלון. זה נראה היה כאילו הווילון היה בקצה מסדרון לבנים בעל תקרה קמורה. ריח של טחב היה שם ובין הלבנים הייתה ירוקת כזאת כמו שחיליק ראה פעם בים. הוא גם שמע איושת לים מרוחקת. המסדרון היה ארוך כל כך ובסופו היה עיקול כך שחיליק לא היה יכול לראות מה יש בסופו. המסדרון היה מואר בלפידים מוארים שחוברו לקירות ומשום מה היו גם נורות פלורוסנט מהבהבות בתקרה.

הייתה קצת רוח והנרות כבו, ואז חיליק שמע קול מלחשש משהו כמו "פולשים... יש פה פולשים....".

"כן, אני יודע, אני נמצא פה!" צעק חיליק בהתרסה, "מה זה פה? מאורת הפריבילגים?"

"אני רואה אותך... יחיאל גודל..." המשיך בעל הקול ללחוש וצעדים נשמעו, "תלמיד בבית רהב... אינך אמור להיות כאן... הסתלק לפני שתימצא..."

"לא!" הכריז חיליק וצעד פנימה ללא פחד, "נמאס לי שמתייחסים אליי כפחות שווה בגלל עץ המשפחה הדליל שלי, נמאס לי מבית פרס הלגלגנים האלה, נמאס לי להיות בבית הכי מאוס בעפלי"ם ונמאס לי שכולם מתנהגים אליי כאילו אני יגאל עמיר רק כי נתתי בוקס לטמבלול אחד בתחילת השנה! למה לא מגיע לי יחס שווה?!"

מאחורי העיקול הוא ראה חדר, בערך בגודל חדר השינה שלו בעפלי"ם, אם כי חדר השינה נראה קטן כי היו בו שבע מיטות לכל הבנים תלמידי השנה הראשונה בבית רהב. החדר החדש, לעומת זאת, נראה די גדול כי היו בו רק שני שולחנות שעל כל אחד מהם הייתה מפת שעוונית לבנה ועל כל מפה היו כמה הגיגיות חרס מעוטרות. כל ההגיגיות היו מלאות במחשבות וזכרונות. מלבד שולחנות עם הגיגיות, היה גם יצור שגובהו כשלושה מטרים. התקרה בחדר ההוא הייתה קמורה גם היא וגבוהה מכפי שנראתה. גם החדר ההוא היה עשוי מלבנים וגם בו היה טחב וריח של ים. גם בו איוושת הגלים נשמעה.

"מה זה?" שאל חיליק, "לאן הגעתי?"

"צא מיד!" צעק היצור ההוא.

חיליק התמקד במצחו של היצור. "אתה גולם, למדתי עליך בשיעור טיפול בחיות הפלא," הוא אמר, "ואחר כך עוד אומרים שאני לא מקשיב בשיעור."

חיליק התקרב לעבר הגולם בביטחון. כל אדם שהיה מביט מהצד היה מתבלבל למראה הסוריאליסטי של ילד בן 12 וחצי שמאיים על יצור בוץ משונה.

חיליק קפץ עד שידיו הדיעו למצחו של הגולם, עליו הייתה כתובה המילה "אמת". חיליק מחק את האות א, וכך נשאר רק "מת". הגולם צנח על הרצפה ללא רוח חיים.

"ועכשיו מה יש פה, בחדר הפריבילגים? מרק? פונץ'?" שאל חיליק את עצמו והתבונן בנוזל שהיה באחת ההגיגיות. הוא התקרב אליו כל כך עד שמתא את עצמו בתוך זיכרון...

בתום צפיית רצף בכל ההגיגיות שנמשכה כל הלילה, יצא חיליק מחדר ההגיגיות לעבר חדר השינה שלו. הוא הביט בששת התלמידים הישנים שם. אף אחד לא היה חבר טוב של חיליק. הם נרתעו ממנו. טוב, זה אומר שהם לא יפריעו לו להביס את הממסד המפלה הזה שנקרא "עולם פתוח לילדים ישראלים מכושפים". בטח. אם זה עולם פתוח, אז חיליק הוא דוגמנית צמרת.

"חיליק, אני חייב לציין אותך לשבח," אמר המורה לשיקויים שלום חילא לחיליק, "אתה הכנת את שיקוי הרגש שלך באופן יוצא מן הכלל, בניגוד לכמה מעמיתיך לכיתה שהכניסו לתמיסה שלהם שיליה של אדן שדה ורק אז חלמון קוקאטריס, ולא להיפך כמו שנתבקשו. כך מכינים שיקוי רעיל, ואין זה משנה אילו רכיבים נוספים יש בתערובת. זכרו: יש להכניס למים קודם את החלמון של הקוקאטריס ורק לאחר מכן את השיליה של אדן השדה. אחרת מדובר ברעלן שיהרוג אתכם בעשירית השניה, ואני לא מגזים. היה לי דוד משה אחד שהייתה לו חווה, ובכל בוקר היה מגרגר גוגל-מוגל שכזה שלתוכו הכניס כדרך קבע חלמון קוקאטריס ולאחר מכן שילית אדן שדה. בוקר אחד הוא הכניס את המרכיבים בסדר הפוך, אני הייתי נוכח אז, והוא התפגר מיד. אנא הישמרו ואל תכינו שיקויים ללא השגחה."

"סיפור משגע, המורה," אמר חיליק כששאר חבריו לכיתה נראו המומים מכך שנותנים להם להתעסק בחומרים כל כך מסוכנים, "אני יכול לאמץ אותו?"

"הו, כמובן," אמר המורה, "אני מעניק לך נקודה לבית רהב."

"תודה," אמר לו חיליק בחיוך והתיישב במקומו בחזרה. אם חיליק יהיה מורה יום אחד, הוא ילמד בדיוק כמו שלום חילא. קצת סההרורי ומרחף, כנראה לא מודע לרכילות סביב חיליק בחדר המורים. אמנם חיליק היה מעורה רק במקרה אחד של אלימות, אבל עוזי כמובן הצמיח לסיפור כנפיים ומרגע לרגע נוספו עוד ועוד פלסטרים ותחבושות לפניו היפות מדי של עוזי. לדאבונו של חיליק היה אסור להטיל קללות במסדרונות, כי אילו היה מותר אזי הייתה לעוזי גם הצדקה להתמסכן. אך זה לא הפריע למורים להאשים את חיליק בכל תקלה שקרתה בבית הספר. הם היו מרבים לומר לו שאלימות היא כרסום יסוד החירות והדמוקרטיה, ואיך אפשר לנהוג באלימות כחודש לאחר שאלימות הובילה לרצח ראש הממשלה הנערץ. לחיליק לא היה כח להתמודד איתם כי הייתה לו תוכנית. בעקבות פליטת פה של המורה שלום חילא, גילה חיליק שמדי שנה מתקיימת מסיבת פורים פריבילגית לתלמידים פריבילגים בה נוכחים כל האנשים הפריבילגים. ראש הממשלה שמעון פרס צפוי להגיע יחד עם כל מייסדי עפלי"ם, ואנשים בכירים נוספים בעולם הקוסמים כמו אלבוס דמבלדור שהיה סוג של קוסם בריטי מפורסם. אם חיליק צודק, אמורים להיות שם גם אנשים שחשובים לתכנית שלו כמו ישראל רהב וגולדי רבין. אמנם חיליק ידע על מערכת היחסים שלהם יותר משהיה צריך לדעת על התכנית הזדונית שלו, אבל הוא קיווה שגם הילל בן שחר יפציע שם. הוא חייב לפגוש אותו. הוא חייב לדבר איתם, האנשים הכי לא פריבילגים שהפכו את עצמם ל-... טוב, הם לא בדיוק האנשים הכי פופולאריים בעולם הקוסמים הישראלי, אבל זה בדיוק מה שחיליק צריך.

לאחר השיעור הוא ניגש למורה לשיקויים בחיוך חנפני במיוחד.

"המורה," הוא אמר לו, "אני יכול בבקשה בבבקשה לבקש ממך משהו?"

"הממ? כן, אתה יכול לבקש, אני לא בטוח שאענה לבקשה שלך, אם כי קשה לסרב לך," ענה המורה.

"שמעתי שיש מסיבת פורים גדולה ואקסקלוסיבית," אמר חיליק.

"הו, באמת?" צחק שלום, "נו טוב, לא היית אמור לדעת מזה."

"אני רוצה להיות במסיבה ההיא," הטיל חיליק את הפצצה.

שלום הרים את גבותיו. "וואו, הלוואי שהייתי יכול לקחת את כולכם למסיבה, כל תלמידיי החמודים. אבל זה תלוי בהחלטה של כל סגל המורים, אישור של המנהל ושל ראשת הבית שלך..."

"אבל שרית גורביץ' שונאת אותי!" אמר חיליק, "אם כך אני לעולם לא אהיה במסיבה! אני התלמיד הכי טוב שלך!"

"על זה אין ויכוח," אמר שלום, "מה שכן, אם לא תוזמן למסיבה אני אפצה אותך בהתאם."

"איך?" שאל חיליק. מה כבר יכול להיות טוב יותר מהמסיבה?

"אתה תראה," אמר שלום, "זה לא יהיה טוב יותר מהמסיבה אבל זה המעט שאוכל לעשות."

מיותר לציין את תגובותיהם של המורים השונים כששלום סיפר להם את בקשתו של חיליק, תגובות שנעו בין צחוק כן מהלב לבין תדהמה.

"הילד הזה חושב שמגיע לו הכל," אמר המנהל, "ראשית כל, הוא היכה את הנכד של עוזי גדעון!"

"הו, עוזי, איזה ילד נהדר..." התרפקו המורים, תוך התעלמות מופגנת מהקללות שהיה נוהג להטיל על תלמידים במסדרונות.

"כן, עוזי בהחלט מוזמן למסיבה," אמרה שרית גורביץ', "הלוואי שהיה בבית שלי."

"ולכן לא נוכל להזמין את חיליק למסיבה יחד עם עוזי! זהו! יש לנו את זה! מצאנו את הסיבה המושלמת!" הכריז המנהל, "חיליק לא יוזמן כל עוד אני המנהל פה!"

"הבטחתי ולכן אקיים," אמר שלום לחיליק לאחר ששמע שבמסיבה הוא כבר לא יהיה, "אמנם זה לא שווה כמו המסיבה, אבל אני אסדר לך פגישה עם דודה שלי, מרים חילא, אחת מארבעת המייסדים של עפלי"ם!"

"אתה לא רציני," אמר חיליק בהתרגשות, "תודה! תודה! תודה!". ייתכן שזה היה צעד נבון ביותר. המידע שחיליק נחשף אליו בהגיגיות אומר שמרים תהיה שימושית יותר משלושת הליצנים האחרים, היילל, ישראל וגולדי.

"לא," אמרה מרים כשחיליק נפגש איתה בסלון ביתה בחופש הגדול של אותה שנה.

"למה?" שאל אותה חיליק, "את הרי מכירה את העולם הזה. את יודעת בדיוק על מה אני מדבר."

"לא הכחשתי את הטענות שלך," אמרה מרים, "אבל אני לא בטוחה שזה הצעד הנכון לעשות."

"אז את רוצה להפיץ את הסוד אצל כמה שיותר אנשים?" שאל אותה חיליק, "זו לא מרים חילא שעליה שמעתי."

"חיליק, אתה אדם נבון," אמרה לו מרים, "אך זה עתה חגגת בר מצווה. אתה לא חושב שזה קצת מוקדם להגות בנושאים כה משמעותיים?"

"אבל למה את לא עונה לי באופן ענייני?" שאל אותה חיליק.

מרים חייכה. "אני אענה לך, כשתגדל," היא אמרה, "אם אני חוזה נכון, מצפה לנו שיתוף פעולה פורה יחד."

"ועכשיו?" שאל אותה חיליק כשנפגשו שנה לאחר מכן, בקיץ 1997.

"עליך להיחשף לכל מה שיש לעולם להציע, חיליק," אמרה לו מרים, "האם אי פעם עלה בדעתך מדוע שילוב של חלמון קוקאטריס ושיליה של אדן שדה יכול להיות רגשני וקטלני בו זמנית?"

"אני מתכוון להרחיב את מקצוע השיקויים," ענה לה חיליק.

מרים צחקה. "זה ללא ספק מחמיא לאחיין שלי."

"ברצינות, זה המקצוע היחידי שאני מצליח בו," הוא אמר לה בגילוי לב.

"זה המקצוע שדורש הכי פחות קסם," אמרה מרים, "כל מוגל יכול להכין שיקוי, אבל רק קוסם חזק יכול לבצע לחשים ושינויי צורה שונים ברמה איכותית."

"את אומרת שאין לי כוח קסם?" שאל חיליק.

"לא, אני רק אומרת שכך אתה מביע את מחאתך בקהילה המאוסה שלנו," אמרה מרים, "ואל תגיד לאיש שאמרתי לך את זה. זה ייפגע בתדמית שלי כאישה ידידותית ואנרגטית."

"עודד חושבים על תדמית בגילך?" שאל אותה חיליק.

"תמיד חושבים, כשמתבגרים ומזדקנים זה רק הולך ומחריף. אני בגיל שבו עליי להתחיל לחשוב איך אני רוצה שיזכרו אותי."

"מרים, את עוד לא בת שמונים," צחק חיליק.

"אתה לא באמת יודע את הגיל שלי, מה?" ענתה לו מרים, "אבל אני אוהבת את הכיוון שלך. להתמקד במקצוע שלא דורש אנרגיית קסם כדי להראות שאפשר להיות מוכשר מבלי להיות פריבילג."

"אני כבר בן חמש עשרה," אמר לה חיליק כשנפגשו שנה לאחר מכן, בקיץ 1998.

"כן, אתה כבר צריך להתגלח," העירה לו מרים בחיוך ממזרי וחיליק הסמיק במבוכה.

"בסוף אתה באמת מרחיב שיקויים?" היא שאלה אותו.

"כן, שיקויים והתגוננות מפני כוחות האופל," אמר חיליק.

"למה?" שאלה אותו מרים.

"האין זו המהות של סוד הקסם היהודי? זה לא כוח אופל, או התגוננות ממנו?" שאל חיליק.

"זה לא תלוי בפעולה שמפעילים על הכוח אלא בפרספקטיבה. חלוקת הכוח בין כולם, שימוש בכוחות האופל או התגוננות מפניהם?" שאלה אותו מרים.

"הבנתי אותך," ענה חיליק, "ומה העמדה שלך?"

"העמדה שלי לא משנה," היא ענתה לו, "אך ברגע שתוכיח לי שאתה מתאים, אני אעזור לך במסע שבו תבחר."

"על מה את מדברת?" שאל אותה חיליק.

"בבוא היום תגבש עמדה משלך ותצא למסע להבנת סוד הקסם היהודי, חיליק, אחרת לא היית בא הנה ונפגש איתי מדי שנה," ענתה לו מרים, "וכל עוד תגיע למסקנה מנומקת לכאן או לכאן, אני אסייע לך בידע והניסיון שלי."

"לא משנה מה העמדה?" שאל חיליק.

"העיקר שהיא תהיה מנומקת," אמרה מרים, "אל תעשה דברים מבלי שאתה חושב עליהם. זה לא נושא שאמורים ללכת בו עם הזרם."

"ואת אומרת את זה כי שינית את דעתך ואת חושבת שצריך לחלק את הכוח בין כולם?" שאל אותה חיליק.

מרים לא ענתה.

"נו, כבר הוצאת רישיון על מטאטא?" שאלה אותו מרים בפגישה השנתית שלהם בקיץ 1999.

"מרים, זה רק מגיל 17, אני צריך לחכות שנה," צחק חיליק.

"אז מה תעשה? בעוד שנתיים אתה כבר תתגייס לצה"ל, חומד. אני זוכרת אותך בא אליי, ילד צעיר בן 13," היא התרפקה על העבר.

"זה היה רק לפני שלוש שנים," הוא ענה לה.

"וכמה השתנית בשנים האלה, אתה לא חושב?" היא שאלה אותו, "פיתחת חשיבה ביקורתית."

"המורים שלי עדיין מתכחשים לכל שינוי," ענה לה חיליק, "בשיערו חברה האחרון לפני החופש הגדול העליתי רעיון שאני אלמד בעפלי"ם בעתיד ונראה לי שההתעלפות של שרית גורביץ' הייתה הדרך שלה להגיד 'על גופתי המתה'. אפרופו עפלי"ם, שמעת שגרשון גושפנקא פורש בסוף השנה הבאה?"

"מי יחליף אותו?" שאלה מרים.

"רותי שרעבי, הסגנית," ענה חיליק.

"ומי יחליף אותה בראשות הבית שלי?" שאלה מרים בעניין, "בכל זאת, זה הבית שלי. חשוב שזה יהיה מישהו שלמד בבית שלי."

"את חושבת?" שאל חיליק, "אני מאכזב אותך שאני לא בבית חילא?"

"לא," ענתה מרים, "בית רהב הוא הבית המוערך עליי ביותר."

"את אומרת את זה רק כי אני כאן, נכון?" שאל חיליק.

"ממש ממש לא. אני אסביר לך, החלוקה לבתים בעפלי"ם היא לפי-"

"-הגחמות של פתק המיון," קטע אותה חיליק.

מרים צחקה. "לא, אם כי זו תשובה לא רעה בכלל לתלמיד בית רהב, וזה רק מוכיח את הנקודה שלי. החלוקה לבתים היא לפי סוגי חשיבה בולטים. בית קלוגשפט זה בית של חשיבה שקולה, בית פרס זה בית של חשיבה אופטימית והבית שלי זה בית של חשיבה פזיזה ולהוטה."

"מפפתיע לשמוע את זה ממישהי שאמרה לי שהיא תעזור לי רק אם אני אחשוב," ציין חיליק.

"זה כי אתה שייך לבית עם החשיבה הלא מוגדרת," אמרה מרים. "ישראל נהג ועדיין נוהג לחשוב בדרך שמתאימה לו ביותר מבלי לחשוב על תגובת האחר אלא על טובת האחר. לכן התדמית של הבית שלו היא לא חיובית במיוחד, וגם הוא המייסד הכי פחות פופולארי מארבעתנו. אצלו אין חשיבה מוכוונת מראש, אלא אתה צריך למצוא את דרך החשיבה שלך. חשיבה שונה מהשאר. לכן אתה חייב לחשוב."

"אל תדאגי, אני אחשוב," הבטיח לה חיליק.

"רגע, לא אמרת לי מי יחליף את רותי שרעבי," אמרה מרים.

"אה, יש להם עוד שנה לחשוב על זה," הוא ענה לה.

"נו, חשבת? חשבו?" שאלה מרים בפגישת הקיץ שלהם בשנת 2000.

"קודם כל, הוצאתי רישיון למטאטא," ענה חיליק, "מי פריבילג עכשיו?"

"יפה יפה," ענתה מרים, "ומה עם מה שהבטחת לי?"

"מה הבטחתי לך?" שאל חיליק.

"מה חושבים?" היא שאלה אותו.

"חושבים שאני תלמיד מופרע שבצבא אני אהיה טבח בקריה למרות שאני קוסם," הוא ענה.

"מצטערת לשמוע, אבל מה חושבי על המחליף של רותי?" היא שאלה.

"לפי מה ששמעתי, בשנה הקרובה במקום רותי שרעבי יעמוד בראש בית חילא מורה חדש, איזה אמריקאי דתי אחד."

"אמריקאי? אז הוא למד באילברמורני," אמרה מרים, "אני אשמח לפגוש אותו במסיבת פורים הקרובה."

"אני ראיתי אותו, הוא ממש צעיר, אפשר לטעות ולחשוב שהוא בגילי," אמר חיליק.

"טוב, אתה אדם בוגר," היא אמרה, "עוד מעט תתחיל את כיתה י"ב."

"וזה אומר שעכשיו את מסכימה?" הוא שאל אותה.

"מסכימה לעשות מה?" היא הרימה גבה.

"נו, בפעם הראשונה שנפגשנו, אמרת שאני לא בוגר מספיק," הוא אמר לה, "שכחת?"

"אני זוכרת הכל, חיליק," היא אמרה לו, "וחבל שאתה לא. אני אמרתי לך בפעם השלישית שנפגשנו שאני מסכימה, ועכשיו המושכות אצלך. תגיע להחלטה. נו, חשבת?"

"כן," אמר חיליק, "אני אדאג לכך שהסוד יהיה שמור אצל אדם אחד בלבד."

"מדוע?" שאלה אותו מרים.

"כי גם אם הכוח יהיה מפוזר בין כולם, הוא לא יהיה בטוח לשימוש. תראי את הילל בן שחר, לדוגמה. הוא נראה לי אדם קצת הפכפך ו-"

"עצור," אמרה לו מרים, "אני לא אוהבת את הכיוון שאתה הולך אליו. יש ארבעה עשר מליון יהודים בעולם. אם הכוח יתחלק בין כולם-"

"-לא כולם קוסמים," אמר לה חיליק.

"אבל כן כולם יכולים לקחת חלק בכוח," היא אמרה, "זה כרוך ב...."

"במה?" שאל חיליק.

"לא משנה, דיברתי יותר מדי," היא אמרה.

"נו, מה? אתה לא יכולה לעשות לי את זה! קודם להגיד לי שאני לא חושב כמו שצריך, ואז זה?"

"חיליק, תירגע. בוא ננסה לחשוב יחד," היא אמרה.

"זה כרוך בדרך שמשיגים את הכוח, נכון?" שאל חיליק.

"בו אנחשב, כוח כזה גדול, מה עושים איתו? תהיה איתי, חיליק," המשיכה מרים בשלה.

"את לא עונה לי, זה אומר שאני צודק," אמר חיליק, "ומה הדרך הקסומה היחידה שמוגלגים יכולים להשתמש בה? שיקויים! דיברת איתי על זה! הכוח מושג על ידי שיקוי, נכון?"

"שוב, אני לא יכולה לדבר איתך לפני שנשב ונחשוב יחד," אמר מרים.

"לא, תודה רבה, אני את שלי גיליתי," אמר חיליק, "עכשיו אני רק צריך לגלות איזה שיקוי."

הוא פנה לצאת מהבית של הזקנה המטורללת, אלא שהיא עצרה אותו.

"לפני שתצא מכאן," היא אמרה לו, אני רוצה לומר לך שהיחס המחפיר שגילתה קהילת הקוסמים כלפיך לא מצדיק את מה שאתה מתכנן לעשות."

"מה אני מתכנן לעשות?" שאל חיליק.

"להיות הבעלים היחיד של הכוח, נכון?" שאלה אותו מרים, "אתה רוצה להוכיח שפשוט העם, הדור השלישי לשואה, ההוא שאין לו ומעולם לא היה לו שום סנטימנט לקליקה הסגורה והמכוערת הזאת של קהילת הקוסמים הישראלית, הבחור המסכן שכולם התייחסו אליו כמו המיץ של הזבל, שהוא יכול להיות יותר מכולם. נכון?"

חיליק לא ענה.

"אני רק מקווה שכשתשיג את הכוח, ואתה אכן תשיג אותו, העולם החדש שתבנה יהיה עולם טוב ולא עולם רע," היא אמרה. "אתה יכול ללכת."

"את לא רוצה לעצור אותי?" הוא שאל אותה, "הצגת את התוכנית שלי כאילו אני איזה גאון מרושע מסרט מדע בדיוני."

"אבל אתה לא," אמרה מרים, "אתה מחפש את המקום שלך ועכשיו מצאת אותו. אני לא אעצור אותך כי אני לא רואה דבר רע במה שאתה עושה," היא אמרה לו.

"אז את תעזרי לי?" שאת אותה חיליק.

מרים לקחה נשימה מוקה לפני שענתה. "אני לא יודעת באיזה שיקוי מדובר," היא אמרה לו, "אבל אתה תצטרך להיוועץ עם מי שיודע הכל."

"מי?" הוא שאל אותה.

"אשמדאי," היא ענתה לו, "תצטרך למצוא שד שיאמר לך איפה אשמדאי נמצא ותצטרך לכלוא אותו בערמה."

"או שאני פשוט אתחבר איתו," אמר לה חיליק, "אל תדאגי לי, מרים, תודה על הכל."

הוא יצא משם, חושב שזאת הפעם האחרונה שהם נפגשים כי כשסיים את כיתה י"ב, בקיץ 2001, הוא לא בא. הוא לא תיאר לעצמו שאכן ימצא עבודה כמורה לשיקויים בעפלי"ם, ולכן יפגוש את מרים במסיבות פורים בכל שנה. ראיון העבודה שלו מול רותי שרעבי, המנהלת, כלל התערבות בוטה של שרית גורביץ' שעמדה על כך שלא ייתכן שהוא ילמד בעפלי"ם ויהווה דוגמה רעה לתלמידים.

"אני רוקח שיקויים מוכשר, שרית," אמר לה חיליק, "חבל שלא הבחנת בזה כשהיית ראשת הבית שלי. רק התמקדת במשהו שעשיתי כשהייתי ילד בן 12 והנכד הנפוח של עוזי גדעון היה מעורב בזה. מה הוא עושה בצבא, תזכירי לי?"

"הוא קיבל פטור, כי הוא ממשפחה שכולה," נזפה בו שרית.

"בגלל הסבאל'ה שלו? אם היו מתחשבים גם בסבא שלי הייית מקבל פטור מכל מה שרע בעולם הזה, וזה כולל אותך. אבל אני תרמתי למדינה יותר ממנו, ממוצע הבגרויות שלי היה יפה מאוד בסופו של דבר, ואת בוודאי לא רוצה שנזכיר את הדברים שאת עשית כשהיית בת 12. אם את תמיד תתמקדי במה שעשיתי בעבר, אז אני-"

"אני אעצור את זה כאן," אמרה רותי שרעבי בקולה המונוטוני, "חיליק, אתה מבין שבמשרה שלך כרוך גם התפקיד של ראש בית פרס?"

חיליק ליקק את שפתיו. "סגירת מעגל, ראש בית הפריבי-אה, סליחה, בית פרס. מצוין, אני מסכים."

"מה? אבל הוא למד בכלל בבית רהב!" מחתה שרית.

"וניר אליהו למד בבית וואמפוס באילברמורני, זה לא אירוע חסר תקדים," אמר לה חיליק.

"אתה שירתת כרוקח שיקויים, נכון?" שאלה אותו רותי.

"כן, תפקיד שכרוך בסיווג בטחוני כפי שאת יודעת," אמר חיליק ולא פירט. השירות הצבאי של חיליק כרוקח שיקויים היה, למזלו, קשור קשר הדוק ביחסי האנשים והשדים. כחייל הוא היה נוהג להסתובב עם גלימת צה"ל שלו בכל רחבי העולם, נפגש עם שדים שונים ומנסה למצוא שדים חדשים. בסופו של דבר הוא אכן מצא את אשמדאי והשיג את הכוח, אבל את הסיפור הזה אתם כבר מכירים...