זה לא קרה. זה לא. אני כזה טיפש. כזה טיפש. אני לא יכול להסתכל במראה. אני רואה את עצמי, מיישר מבט אל עיניי, וחושב, כמה אני טיפש. איך יכולתי לעשות את זה. להשפיל את עצמי.
לפני כחודשיים גיליתי שאני גיי. לא עשיתי מזה סיפור. טוב, מילא. אני נמשך לגברים ולא לנשים, שיהיה. עד שהבנתי.
יום אחד, עברתי על פני אויבי המושבע, הארי פוטר, ובטעת נתקלתי בו. לשנייה חטופה עיניי פגשו בעיניו, וליבי החל לדפוק בחוזקה. רצתי למגורים, נזרקתי על המיטה, חיכיתי שהלב שלי יירגע, שיחזור לדפוק רגיל, שמוחי יימחק את הזיכרון -
הזיכרון כמה היה חמים לגעת בו, להיות קרוב אליו. את עיניו היפות, שלרגע הביטו בעיניי.
לא יכולתי לסבול את זה.
הפסקתי לישון.
הפסקתי לאכול.
הסתובבתי עצבני.
הרגשתי שאני כלוא, שאני בתוך כלוב, שאין לי מנוח. הרגשתי בסיוט. מהרגע התעוררתי, עד שנרמתי, היה במחשבותיי נער ירוק-עיניים ושחור-שיער.
ראיתי אותו בארוחות,
בשיעורים,
בסדרונות,
בהוגסמיד.
הרגשתי כאילו הוא עוקב אחריי. כאילו דווקא, דווקא אני רואה אותו עכשיו יותר מתמיד.
יום אחד החלטתי, ההחלטה המטופשת.
החלטתי להפסיק לשתוק.
לא לשמור בפנים את כל הרגשות. לדבר עם הארי פוטר. בפרטיות. לתפוס אותו, לא אכפת לי בחברת מי. לומר לו: 'בוא איתי רגע'. ופשוט לשחרר את זה. להוציא. לומר לו.
בחלומותיי הפרועים התנשקנו. או אפילו קיימנו יחסי-מין.
נהגתי לומר לעצמי שהסיכוי הכי טוב לי, זה שהוא יגיד שהוא לא אוהב אותי, אך אבקש סליחה על שנים של לגלוג ויהירות והצקות מצידי, ונהפוך לידידים.
עשיתי את זה. ראיתי אותו. הוא היה בחברת אחותו של וויזלי. הם עמדו באמצע מסדרון ודיברו.
"הארי," אמרתי. הוא הביט בי, וליבי החל לדפוק בחוזקה. רציתי להצמד אליך.
"מה, מאלפוי?" הוא שאל בקרירות שצבטה את ליבי.
"אני צריך לדבר איתך לבד," אמרתי. זו הייתה טעות.
ג'יני וויזלי הביטה בנו בחשדנות, בעת שהארי, הבעה מוזרה על פניו, ליווה אותי לכיתה ריקה. שם התייב על שולחן, והביט בי. "מה?"
"אני חייב לומר לך משהו. אתה לא תאמין. אתה תחשוב שאני דפוק. שזה הדבר הכי מוזר בעולם. קודם כל, סליחה. על כל... כל השנים בהם הצקתי לך ולחברים שלך ולגלגתי." הוטתי את ידי, ללחוץ את ידו, והמבט שבו הוא הסתכל עליי... כאילו הוא רוצה לדחות אותי, להדוף אותי מעל פניו. הוא לחץ את ידי בקרירות.
"עכשיו הדבר היותר מוזר - "
וכאן סיפרתי הכול. אני גיי. מאוהב. בו. לא יכול לחיות ככה. חייב שהוא יידע. הלוואי שהוא יאהב אותי.
הוא הביט בי בתדהמה.
"מתיחה מצחיקה, מאלפוי," הוא אמר בקול קריר.
השפלתי את ראשי. כמה רציתי לנשק את שפתיו שהגו את המילים.
"אני דובר אמת," אמרתי.
"מצטער, מאלפוי. זה מוזר. ודפוק. ואני לא גיי. אני מאוהב בג'יני וויזלי. אל תדבר איתי על זה יותר."
הלב שלי עדיין כואב, כל פעם שאני מביט בך, הארי.
אני מרגי כאב בכל פעם שאני חושב עליך.
אני רואה אותך מנשק אותה, את וויזלי היפה, מאוהב בה, נוגע בה. אני רוצה להיות שם במקומה.
כן, זה מוזר. זה הזוי.
אני דראקו מאלפוי, ואני דפוק.
ואני אוהב אותך.
והלב לי שבור בגללך. בגללך. אפילו חבר שלך לא הצלחתי להיות. ידיד. דחית אותי.
ומאותו יום אני צל של עצמי.
אם לעולם לא אמצא אהבה, אם לעולם לא אוכל לאהוב שוב, אם לעולם לא אחזור לעצמי -
זה בגללך, הארי פוטר.
בגללך.
|