תמיד הייתי שקופה

"איך היה בבית הספר?"

"בסדר."

חוץ מזה שהרביצו לי, העליבו אותי, וזרקו לי את האוכל לפח. 

אבל אני לא אומרת לאמא שלי מה שקרה, רק ממלמלת "בסדר", כמו תמיד. 

"בלימודים?"

"בסדר."

והכול באמת בסדר. אני הכי מצטיינת בשכבה. איזה כיף לי. 

מתאמצת לחייך. 

הכול בסדר. 

הולכת לחדר, נשכבת על המיטה, שורפת עוד יום. ילדה בכתה י', בלי חבר, בלי ידידים, בלי חיים באמת. 

מסתכלת בטלפון. 

אס. אם. אס ממישהו? תשכחי מזה, לורן. את כלום. 

בוקר. 

מביטה מהחלון, נאנחת, מתלבשת, מחייכת כלפי חוץ לאמא, שבאמת חושבת שאני בסדר, יוצאת, נכנסת לכתה. שום שלום, בוקר טוב... מתיישבת ליד חברי לספסל, ג'רי, שרק מחייך חיוך מלגלג, ומסנן: "שלום, מכוערת."

ואני לא עונה. מחניקה את הדמעות. לא אומרת כלום. 

כל היום יושבת לבד, מקקשת על השולחן, נאלצת לחייך כשאני מקבלת מחמאה ממורה. 

תלמיד חדש, איזה יופי. 

עוד מישהו שיוכל להתעלל בי. 

מסתכלת. 

קוראים לו ג'ו. השיער שלו שחור, והעיניים תכוחולותת חתיך, אין ספק. 

טריקו שחורה, ג'ינס קרועות, נייק משופשפות. 

יושב לידי, אוי לא. 

ו... מחייך אליי. שיניים מושלמות. שפתיים מלאות. 

"היי, אני ג'ו, איך קוראים לך?"

"לורן."

"חולה על השם הזה." עוד חיוך. 

מסמיקה. 

התאהבתי בג'ו, אני סתומה. 

יושבת על המיטה, מבולבלת, וקולטת, 

שהתאהבתי בו. 

והוא מתייחס אליי. 

יפה. 

חושב שאני מצחיקה, וחכמה, מזמין אותי לפגישה.

מסרבת. 

פוחדת. 

"רוצה שניפגש היום?"

"לא."

"תני לי צ'אנס."

"לא רוצה."

"מה יש לך? שמתי לב שכל המטומטמים פה שונאים אותך, תקלטי שאני חושב שאת מגניבה בטירוף. בבקשה, תני לי צ'אנס!"

אני צוחקת. 

"אתה מתחנן."

"נכון."

"בסדר."

היה כיף. מצחיק. מהנה. 

זה לא יימשך, אני אומרת לעצמי, תוך שנייה הוא הולך.

וטועה. 

מציע חברות. 

אומרת כן. 

למה אמרתי כן? 

אני סתומה. 

הרצפה נשמטת מתחתיי. 

ראשי מסתחרר. 

שפתיו של ג'ו דבוקות לשפתיי. 

לא. 

זה לא קורה. 

אני לא רוצה. 

והכי רוצה בעולם. 

מניחה ידיים על כתיפיו, נותנת ללשונו לחדור, להבריש את שפתיו על שפתיי. 

תמיד הייתי שקופה, לא שמו עליי, עד שבאת, ג'ו, וראית בי מה שאף אחד לא ראה. אני אוהבת אותך.

ההודעה נשלחת. 

תשובה תוך דקה. 

גם אני אוהב אותך. כל מי שחושב שאת שקופה... אין לי מילים לתאר את הטיפשות. 

היום  המאושר בחיי. 

חתונה. 

אני שלובת זרועות עם חתני, עם מי שיצעד איתי כל החיים. 

אולי זה הזוי, אולי זה מוזר, לא אמיתי, 

אבל חתני הוא ג'ו, 

שנשאר שלי מכתה י', 

שבאמת אוהב אותי. 

הוא רואה אותי. 

אני לא שקופה בעיניו. 

ואני אוהבת אותו. 

ותמיד נהיה יחד. 

מכתה י' המשכנו יד ביד לצעוד, עד שהתארסנו, 

ותהיה לנו משפחה. 

ילדים. 

אושר. 

הכל בזכות ג'ו, שנתן לי להבין, 

שאולי

אולי, אולי...

אני לא כל כך שקופה.