תשוב, בבקשה

"לא!" הוא זוכר את קריאתו, בעת שראה את גופתו של פרד מוטלת על הרצפה.
מסביבו געשה מלחמה, שרביטים הונפו, וזה לא היה אכפת לו. 

הוא כרע ברך על יד פרד, ותפס בו, ממלמל, "לא... לא!"

פרסי הביט בו בעצב, אמו ואביו בכו. הוא בהה הפנים הצוחקים ל פרד, שצחקו את צחוקו האחרון. הוא לא יצחק יותר. 

למה פרד? למה מכולם, דווקא פרד? 

ג'ורג' אחז בגופה, ולא הרפה, ולא רצה להרפות, רצה לאחוז בה לנצח, ממה שנשאר מאחיו האהוב. ידיו רעדו, הוא הביט בפניו של פרד, הפנים שכה דומות לשלו, ודמעות פרצו מעיניו. הוא הניח את ראשו על חזהו הדומם של פרד ובכה, ובכה... 

"פרד!" הוא קרא, "בבקשה!"

יד ליטפה את שערו, הוא ידע שזאת אמו, אמו המסכנה... 

הוא תפס בידה וחיבק אותה. היא כרעה ברך על ידו וליטפה את שערו. 

"די, די... ילד שלי... אני יודעת... בבקשה... די..." גם היא בכתה. 

ג'ורג' הביט בפניה הדומעות. 

"אני... אני לא מאמין שהוא הלך," הוא מלמל, "אני לא יכול... לא רוצה - "

אמו חיבקה אותו בשתיקה, וג'ורג' התרפק עליה, ואז חזר לאחוז בגופה.

"

בכל זאת הוא נזכר בעת שהוא שוכב בחושך בחדרו שלו, שפעם היה גם של פרד. 

את רוב שעות היום הוא מעביר פה, בחדר, בוהה בחושך, נזכר בבדיחות ישנות שהעבירו הוא פרד פה, לילות שלמים, לילות שבהם סיפרו סודות...

ג'ורג' טומן את ראשו בכרית. 

פרד חסר לו. פרד היה יותר מאח. פרד היה חלק ממנו. והוא נעלם.

הלך.

עזב את ג'רג'. 

ג'ורג' רצה את פרד בחזרה, אפילו לראותו לכמה שניות.

וכול פעם שהוא מדמיין לעצמו את פניו המחייכים,

הקונדסיים,

הטובים, 

היפים,

של פרד,

הוא ממלמל לעעצמו, 

'תשוב, בבקשה'!

ויודע שזה לא יעזור.