הבטתי דרך החלון, ושם הוא היה

היי, הפאנפיק נכתב במסגרת סדנת כתיבה יוצרת.

השקעתי בו הרבה ולמרות שמה שנכתב במסגרת הסדנה היה רק הפרולוג, הוא ארוך והשקעתי בו והמשכתי להשקיע בו.

אשמח לתגובות בונות.

וכמובן, קרדיט ענק לשני שביטאה לי!!

רצתי‎.
רצתי בבכי‎.
השפילו אותי‎.
החבר הכי טוב שלי, או לפחות מי שהחשבתי לכזה בעבר, קילל אותי בקללה הזאת – בוצדמית‎.
אני שונאת אותו‎.
אין לי אף אחד עכשיו‎.
אין לי כלום‎.
רצתי למעונות הבנות במהרה, עליתי לחדרי, והטלתי לחש השתקה סביב כילות מיטתי‎.
בכיתי בשקט, וירדתי מהמיטה.
התיישבתי על אדן החלון‎.
הבטתי דרך החלון, ושם הוא היה‎.
האדם היחיד שאוהב אותי‎.
אני לא מאמינה לזה‎.
אני יודעת שהוא אוהב אותי, אבל אני לא מוכנה לזה‎.
הוא צריך להשתנות‎.
הוא צריך להראות לי שהוא באמת אוהב אותי‎.
אני כבר לא שונאת אותו, אבל אני גם לא אוהבת אותו‎.
נרדמתי‎.
קמתי בבוקר לשמע ציוץ הציפורים, ונכנסתי למקלחת‎.
אחרי שגמרתי להתארגן למהלך היום, ירדתי לאולם הגדול‎.
קיוויתי להתעורר מוקדם כדי שאף אחד לא יראה אותי וילעג לי‎.
למעשה, התעוררתי בשעה שבע וחצי בבוקר, וכשבדקתי בשעוני מה השעה, החלטתי לא ללכת ‏לארוחת הבוקר‎.
השפלתי את מבטי אל הרצפה, ונשכבתי על מיטתי באנחה‎.
לאחר זמן מה נרדמתי‎.
כשהתעוררתי גיליתי שחם לי יותר מבדרך כלל‎.
היה לי חום‎.
רגע לאחר שהתעוררתי, השתלט בי הדחף להקיא‎.
פתאום מצאתי את עצמי על רצפת חדרי מקיאה את נשמתי‎.
בכיתי‎.
בכיתי את כל הדברים שרבצו על ליבי כמו ‏‎‎אבן גדולה שחונקת אותי.
בכיתי על זה שאף אחד לא מתייחס אליי. על זה שאין לי אף אחד, אפילו לא חבר קרוב אחד‎.
בכיתי על זה שפטוניה שונאת אותי ולא מתייחסת אליי‎.
פתאום עיניי החשיכו‎.
כשהתעוררתי מצאתי את עצמי במרפאה‎.
‎'‎מי הביא אותי לכאן?' חשבתי, אבל התשובה הובהרה לי מיד‎.

מאחורי כילות המיטה רבו ג'יימס פוטר ומאדם פומפרי.‏

שמעתי קטעי שיחה.‏
"-בבקשה!" שמעתי את קולו של ג'יימס מתחנן.

"לא! אסור לך להישאר פה!" קבעה מאדאם פומפרי נחרצות.
‏לפתע ג'יימס שם לב לתזוזה הפתאומית שלי, וכך גם מאדאם פומפרי‎.
שניהם הסבו את מבטם אליי, ומבטי הצטלב עם מבטו של ג'יימס – היה זה מבט חם ואוהב ‏‏מהול בדאגה.
‎"‎טוב, אני אתן לכם לדבר קצת." אמרה מאדאם פומפרי ומיהרה לצאת למשרדה‎.
‎"‎אז מה קרה לי?" תהיתי.
‎"‎שמתי לב שלא הגעת לשיעורים והתחלתי לדאוג לך. הלכתי למגדל גריפינדור, וגיליתי את סנייפ ‏מחזיק בך, מעולפת. באותו רגע שיתקתי אותו וזרקתי אותו מהמגדל, והבאתי ‏אותך למרפאה." הסביר לי ג'יימס‎.
‎"‎ג'יימס, אנ-" התחלתי להגיד, אך הוא לא נתן לי לסיים את המשפט ונישק אותי‎.
היה שקט, ופתאום האורות נכבו‎.
לא ראיתי כלום בחושך ששרר במרפאה‎.
פחדתי וחיבקתי את ג'יימס‎.
‎"‎סבר מאוס..." מלמל ג'יימס בתוכחה‎.
הרגשתי שמשהו חוסם את פי‎.
הכאב הזה היה גדול מדי – כשסוף סוף אני וג'יימס התקרבנו, משהו מפריד בינינו‎.
‎"‎שתק!" שמעתי את קולו של ג'יימס צועק‎.
הדמות שאחזה בי שותקה, ויכולתי להרגיש את האימה ששררה במרפאה‎.
ג'יימס הגיע אליי וחיבק אותי‎.
‎"‎אני אוהבת אותך" לחשתי לו‎.
‎"‎ואני אוהב אותך" השיב לי בלחש‎‏.
פתאום, הבעת פניי השתנתה משמחה לעצב‎.
‎"‎מה קרה?" שאל ג'יימס בחשש‎.
‎"‎כלום, פשוט כואב לי הראש." עניתי לו‎.
‎"‎בטוחה?" שאל‎.
‎"‎בטוחה במאה אחוזים!" עניתי לו בצחוק‎.
‎"‎את פשוט מתוקה, את יודעת את זה?" שאל בציניות‎.
‎"‎לא, אני לא יודעת את זה ג'יימי." אמרתי מלאת צחוק והדגשתי את המילה האחרונה – הכינוי הכי ‏פחות אהוב עליו‎.‎‏
‎"‎עד כמה שאני שונא את הכינוי הזה, אני אוהב אותו כשאת אומרת אותו." אמר בצחוק‎.
השפלתי את מבטי אל הרצפה‎.
ההבנה חלחלה במוחי מוקדם מידי‎.
‎"‎מה אתה חושב שיאמרו על זה? שאנחנו ביחד?" שאלתי אותו‎.
‎"‎ליל, תקשיבי רגע, זה לא חשוב מה כולם חושבים עליי ועלייך. תחשבי על מה שאת רוצה, ולא על ‏מה שאחרים יגידו." אמר לי ג'יימס באהבה גלויה‎.
‎"‎שום דבר לא יפריד בינינו. לא משנה מה, תמיד נהיה ביחד, את ואני, אני מבטיח‎."
‎"‎אז... לילה טוב ג'יימס." אמרתי לו‎.
‎"‎לילה טוב לילי." אמר לי‎.
‎'‎אני אוהב אותך.'‏
‏ נרדמתי כשהמשפט נשאר במחשבותיי‎.‎