לא חודר

לא חודר:

אלסה נשענת על המעקה במירפסת שהשקיפה על ארנדל. היא מתבוננת בנערות המצחקקות המודדות שמלות; היא צופה בנערים הפלרטטים עם בחורות אחרות; היא רואה ילדים רצים ומשחקים תופסת; היא מבחינה אפילו באמא אחת שצועקת על בנה שילך להיתקלח. היא תוהה אם לא היו לה כוחות, האם יכלה להיות לה ילדות כזאת?

היא יודעת שלא.  אם הורים מתים, ממלכה שצריכה לשליט ואחות שאסור לדבר איתה - אין מצב שזה יקרה.

קרני השמש מלטפים את הקרח, ממש כאילו הם רוצים לספק לו נחמה כלשהי.

אלסה חושבת שהיא יודעת למה כוחה הוא בקרח. הקרח הוא קר. שקוף אומנם, אבל קר. בדיוק כמו אלסה.

היא בלונדינית בעלת עיניים כחולות. נערה יפה ומושכת. אבל אם עושים את הצעד הלא נכון... נופלים. נופלים לתהום חשוכה מלאה בקור ויאוש, שאין לו פתח. אלסה נכלאה למקום הזה כבר ממזמן.

כולם חושבים שהם יודעים מה עובר לאלסה בראש. הם חושבים שהיא רחמנית שלא שולטת  בכעסה. נדיבה אבל מתנשאת. כולם חושבים ככה. אפילו אנה. אפילו בפניה היא לא עוד לא חשפה את 'האני האמיתי' שלה. היא לא חשפה אותו עדיין לאף אחד. חוץ מלאחד...

שערו הלבן ועיניו הכחולות, עורו הבהיר וצחוקו המדהים מהפנטים אותה. כל פעם שהיא נזכרת בהם היא מרגישה כאילו כל דבר אחר הוא נדוש וחסר משמעות.

זה קרה בלילה. עיניה של אלסה בת ה14 נפתחו באחת.

מה זה היה? החושך והאפלה שבחדרה הלחיצו אותה. רק כמה קרני ירח הסתננו מבעד לוילון העבה. 

היא רצתה רק לחסות את ראשה בשמיכת הפוך החמימה ולנסות להירדם, והיא הייתה עושה את זה, אם אילולי נער שניראה כבן גילה ניכנס לחדרה בשקט. הוא צעד לעבר השידה שליד מיטתה בנינוחות כזאת, עד שאלסה החלה לתהות אם הוא יודע שהיא רואה אותו. הוא לקח את המקל-סבא שאלסה מצאה בחדרה יום קודם וליטף אותו בידיו, כאילו היתגעגע למגעו. 

הוא פתח את חלון חדרה והחל לצאת משם, מתעלם מאלסה שנעצה בו עיניים פעורות. איך הוא לעזזאל יורד? במשך שנים אלסה חיפשה דרך לרדת מהחלון. לא משנה איך. היא פשוט שנאה להיכלא בפנים. 

כשראשו של הנער היה הדבר היחיד שעוד היה נימצא בחדרה, אלסה עזרה אומץ ואמרה לו, "בדרך כלל כשעוזבים אומרים שלום."

הנער נכנס בחזרה לחדרה ובהה בה בפה פעור. הוא ניראה נסער כל כך, עד שאלסה תהתה אם אמרה משהו לא בסדר. "מ-מה?" הוא שאל.

אמרתי-" אלסה ירדה ממיטתה, שוכחת מהעייפות שפקדה אותה קודם לכן. 

"התכוונתי ש..." הנער תהה איך להסביר את זה. "את רואה אותי?"

"למה שאני לא אראה אותך?" שאלה אלסה בבילבול.

"אני אמור להיות בלתי ניראה." הסביר הנער.

"קורע," אמרה אלסה בציניות. "ועכשיו - מי אתה?"

"מי את?" שאל הנער את אלסה מצידו.

"אלסה. נסיכה. יורשת הכתר. בעלת כוחות קרח." אלסה השתנקה כשאמרה את המשפט האחרון. אין מצב שהיא גילתה עכשיו את הסוד הכמוס ביותר שלה לסתם זר אקראי. נכון?

הנער לא היתפלא. "גם לי יש כאלה."

"אז מי אתה?" 

לפני שאלסה הספיקה להגיד עוד מילה אחת, הנער כבר החליק מטה מן החלון.

מאז, כל יום בשבוע, הנער היה נכנס דרך החלון שאלסה נהגה לפתוח בקביעות.  הוא לימד אותה על עצמו, על כוחותיו ואפילו אמר לה את שמו. 

הפגישות שנערכו בניהם לא ערכו יותר מעשרים דקות, אם כי הם היו הדברים להם ציפתה מאז שעינייה נפתחו בכל בוקר. 

לפעמים, אם היה נישאר להם מספיק זמן בין הדיבורים, הוא היה מספר לאלסה על המקומות בהם טייל. הוא סיפר לה שהוא היה מטייל בעולם ומביא את השלג למקומות מסויימים. שכדורי השלג שהוא זורק מכירחים את מיש זהם פגעו בו להנות.  אלסה אף פעם לא האמינה לו, למרות שהמחשבה על כך שזה אמיתי היה יכול הלהיות משעשע מאוד.

אולי בגלל שכוחותים היו דומים, או אולי זה היה בגלל הבדידות שחלקו ביחד, אלסה הרגישה מן מחוייבות כזאת לספר לג'ק את מה שעבר עליה. היא סיפרה לו על שעות בדידותה, על הוריה המתים, על שהיא שונאת את הכוחות שלה ומה היא עשתה לאחותה הקטנה. היא בכתה וצרחה לידו, אבל הוא רק ישב. ישב והקשיב. וזה היה הדבר הכי טוב שהוא יכל לעשות במצב כזה. 

ככל שעבר הזמן, אלסה החלה לחשוש שהיא מתחילה להידלק עליו ולחלום על עתיד משותף ביחד איתו, למרות שידעה שאין סכוי שזה יקרה. אז, היא חשבה שהיא תשודך לאיזה נסיך עשיר ונקודת האור הקטנה שהנער ההוא נתן לה תעלים.

אלסה העומדת על המרפסת נאנחת. רק המחשבה עליו גורמת לה צמרמורות. בטח שהיא לא יכולה לומר, או אפילו לחשוב על שמו. זה כואב מדי. זה מזכיר לה את הדבר הבילתי ניסלח שעשתה.

היא שואלת את עצמה שוב ושוב למה היא עשתה זאת. למה ברגע של ביטחון מופרז, היא עשתה זאת; למה ברגע שהרגיש כמו חלום, היא נישקה אותו.

זה היה הדבר הכי מוזר אבל מתוק שעשתה בחייה, למרות שזאת הייתה הפעם הראשונה שעשתה דבר כזה, ולפי ההסננות שהוא עשה זאת, אלסה הבינה שזה גם הפעם הראשונה שלו. הוא לא הדף אותה מיד, אבל זה מה שעשה  כעבור כמה רגעים.

"אלסה.. אני- אני לא..." גימגם. אלסה הביטה בעיניו הכחולות. היא חיפשה את ניצוץ הצחוק שתמיד היה בהם, אבל היא לא מצאה אותו. עיניו שיקפו בהלה ופחד, אבל אלסה מצאה גם ניצוץ של אהבה (היא התפללה שהיא לא מדמיינת). 

לפני שהיא הספיקה לשאול 'למה'... הוא נעלם.

מאז אותו היום, אלסה לא פגשה אותו. זה שהוא עזב היה כואב יותר מכל דבר אחר שהוא היה יכול לעשות. זאת הייתה הפעם הראשונה שהרגישה כל כך חסרת אונים. היא חושבת שזה בגלל הנשיקה. למרות שבינה לבין עצמה היא יודעת שזה הזיכרון המאושר ביותר בחייה. היא פוחדת לחשוב שבגלל רגע אחד של אי שפיות, היא הרסה את החברות שנירקמה בניהם על בסיס הקרח והקור.

יד חמימה נוגעת בה. היא יודעת שזאת אנה, אבל היא דימיינה לשנייה שזו ידו של הנער שברח, שלמרות כוחותיו בשלג, ידיו היו חמימות ונעימות למגע. 

"אלסה?" קולה של אנה חודר למחשבותיה על העבר. "מישהו רוצה לפגוש אותך." היא מצביעה על מישהו שעמד מאחוריה. "הוא אומר שהוא מצטער, ושהוא לא יכל לבקר אותך בגלל שהוא עבר הרפתקאה עם כמה אנשים..."  אלסה מפסיקה להקשיב והיא בוחנת את הנער שעומד מאחורי אחותה הקטנה. הוא גבוה בכמה סנטימטרים מאלסה וכובע קפוצון כחול כהה עם עיטורים לבנים מחסה את פניו. הוא אוחז בידו מקל ארוך שמזכיר לה בכאב את המקל שמצאה בחדרה לפני כמה שנים. "... וחוץ מזה, הוא אמר שיש לו כוחות שלג והוא יודע לעוף. אה-כן, וגם שהוא מכיר אותך." המשפט האחרון גורם לאלסה לבלום קריאת הפתעה. יש לו כוחות שלג והוא יודע לעוף? אבל אלסה יודעת שזו תקוות שווא. 

אלסה מעבירה את מבטה מהנער לאנה. אחותה מבינה את הרמז ויוצאת מטווח שמיעה.

"בדרך כלל נהוג לומר שלום כשניפגשים." אומר הנער. 

אלסה נשפה בהפתעה. אין. מצב. שזה. קרה. עכשיו. אלסה מנסה לשכנע את עצמה. את סתם מדמיינת.

"אני באמת מצטער שברחתי ככה," אמר הנער . "אני פשוט ניבהלתי, ופחדתי ו... ו... אני מצטער אלסה! אני כל כך מצטער! לא הייתי צריך לברוח ככה. זה היה ממש מטופש מצדי, הייתי צריך להשאר איתך ולומר שגם אני מרגיש את זה כלפייך, או לפחות לחזור אחרי כמה ימים, אבל אז פגשתי את ארבעת הגדולים והייתי צריך לעזור להם, ולהציל את העולם לוקח הרבה יותר זמן ממה שזה נשמע. ו... אני אוהב אותך אלסה." 

"מי אתה?" שואלת אלסה. הנער מדבר במהירות שאם אתה לא רגיל אליה, רוב הסיכויים שלו היית מבין מה הוא אמר.

"את באמת לא יודעת?" הנער מגחך ומוריד את כובע הקפוצון מפניו. עיניו הכחולות מלאות בשימחה ובשעשוע, לעורו הבהיר לא היה זכר לעור ברווז למרות הקור, שערו הלבן היתארך במעט מאז הפעם האחרונה שפגשה אותו.

הנער מתקרב ומנשק אותה. אלסה מרגישה קפואה בהתחלה, אבל לאט לאט היא נמסה. היא מרגישה שמחה ומאושרת יותר משהיא הייתה אי פעם. הנשיקה הקודמת של השניים הייתה כלום לעומת זאת שהם עושים עכשיו.

כשאלסה התנתקה מהנער באיטיות ובצער, היא שאלה אותו, רק כדי להיות בטוחה, "ג'ק פרוסט, זה באמת אתה?"

אני מודה שאני לא ראיתי את הסרט שומרי האגדות, אבל קראתי כמה פאנפיקים על השיפ המושלם הזה והייתי כזה 'למה שלא נוסיף עוד אחד לאוסף?'. והינה, בסוף כן הוספתי.

אז... תגובות בבבקשה?