ג'ינסים וחולצות T

זה פאנפיק שאני רציתי ליכתוב כבר די הרבה זמן, אז בבקשה, כבוד!

בן לבית משפחת פאול

תמיד החיים שלי היו משונים.

בטח יש כאלה שעושים עכשיו 'פחחח... אין מצב שלילד/ ילדה /נערה/ נערה שכתב/ה את זה יש מושג מה אלה חיים משונים. יש את הארי- שהביס את קוסם האופל. יש את פרסי- שהביס שני טיטאנים מרושעים. יש את איימי ודן שטסו מסביב לעולם בשביל למצוא את אבן החכמים.'

זאת בדיוק הבעיה. איימי ודן. דן ואיימי (נכון זה נשמע מוזר?). שני האחים ששינו את חיי לנצח. זה כאילו שלגאון מרושע כמוני, ששבה פיה, הציל את אביו מהמאפיה, המציא מחשב מוזר בשם הקוביון, סיכל מזימה מרושעת של פיקסית שתלטנית בשם אופאל קובוי, עבר מסע בזמן, הציל למור שכבר הוכחד, שוב סיכל תוכני מרושעת של אופאל, חלה בתסביך אטלנטיס, היתאהב באלפית שאיתו עבר כל כך הרבה.

אההה... זאת אומרת... אני לא.... זה לא כאילו אני מאוהב בהולי... הכל טוב אתם יכולים להרגע...

והכי גרןע, אמא הכריחה אותי לקנות בגדים,  שכמו שהיא מכנה אותם ' נורמלים'.

לאאאא!!!! אני יודע שזה אחד מהדברים הקשים ביותר שעברתי בכל חיי (, ולפי מה שכתובתי מקודם, הבנתם כמה זה קשה..).

כן – כן, הבנתם נכון, אני הוא ארטמיס פאול השני. מי שלא הבין, אני דורש ממנו לצאת מיד מיצירת המופת הניפלאה שלי, הניקראת במיליה אחרת ופושטית – פאנפיק.

לא! רגע, לאן אתם הולכים?!

אני רק מזהיר אתכם. ליומן הזה יש צד אפל ומסתורי. והוא ניקרא:

ספוילר

מי שלא אוהב ספוילרים, אני מקווה שיצא עכשיו, כי ספוילרים זה דבר כל כך מגוחך! למה זה תורם בכלל?! ובגלל שהפכתי להיות קצת יותר נחמד, אני מזהיר אתכם, יצירת המופת הניפלאה שלי מכילה ספוילרים לספרים מהראשון השמיני בארטמיס פאול (זה אני!) ובספר הראשון עד העשירי של 39 רמזים.

טוב, אז הסיפור שלנו (בעיקר שלי) מתחיל בזה שאמא ניסתה להכריח אותי ליקנות בגדים 'קולים'.  עד שהיא החליטה לשכנע אותי השעה הייתה כבר 7 בערב, אז פשוט רצינו (יותר נכון אמא רצתה ואני פשוט ניגררתי) ללכת לעשות סיבוב.

טילנו מחוץ לאחוזה בעיר. היא הייתה הומה. אפילו שהשעה היתה כבר עשרים לשמונה. איבדתי את אמא כשהיסתכלתי על לוח המודעות. היו שם פירסומות להצגות ושתי פירסומות אבל. אמא פעם אמרה לי שאם אני נאבד תמיד להישאר במקום. במיוחד  אם אני יכול למצוא אותה תוך שנייה עם טכנולוגיהב חדשנית ש'מבהילה' אנשים.

אמא הגיעה ללוח הודעות אחרי בערך חצי שעה. באתי לישאול אותה למה אנחנו עוד לא חזרנו הבייתה, ולמה אנחנו מבזבזים פה זמן, אבל ליפני שהספקתי לומר משהו שמעתי יללת בכי ניפלטת מפיה.

"מה קרה, אמא?" שאלתי אותה.

היא הצביעה על אחת ממודעות האבל. "זו דודה גרייס, היא הייתה הדודה האהובה עלי." אמרה בעצב.

"זה בסדר אמא" אמרתי וניסיתי לחשוב איך להרגיע אותה. אני לא טוב בזה כל כך. הכי טוב זה להביא אותה הביתה ושאבא כבר ירגיע אותה.

אז זה מה שעשיתי.

אני ואמא חזרנו באמצע ארוחת הערב.

הכנסתי בייצים של דגים לפה (מה? זה טעים!) כששמעתי את קולה של הולי לוחש באוזני: "ארטמיס!"

"מה?" לחשתי לאוויר בחזרה.

"בוא לחדר שלך."

"אני הולך לחדר שלי," הודעתי לכולם.

התחלתי לעלות במדרגות כשאבא שאל: "מה?"

"כי... ככה?" שלחתי אל אמא מבט כעוס. היא כניראה הבינה כי היא התחילה לדבר עם אבא על העבודה שלו או משהו כזה.

נעלתי את דלת חדרי והולי הורידה את מעטה ההעלמות.

"את צריכה לומר לפולי ליקנות מעטה העלמות חדש. ראיתי אותך כבר מאז שטיילתי בעיר," אמרתי לה.

"אני לא הייתי שם." אמרה הולי.

גילגלתי עיניים. ממש.

"אז מה רצית?" שאלתי.

"ארטי, מה יש לך?" שאלה הולי. פיתאום תחושה מוזרה החלה לעטוף אותי. ארטי. היא קראה לי ארטי. בדיוק כמו לפני שהיא נישקה אותי בפעם הראשונה.

אני חושב שהתחלתי להסמיק, אז ליתר ביטחון העמדתי פנים שאני מביט בחלון.

"מה? כלום." עניתי באדישות. "אז מה רצית?" שאלתי שוב.

"מה, סתם לבקר חבר זה לא מספיק?" שאלה בתמימות.

"לא." גערתי בה.

"בסדר," ניכנעה הולי. "הלכתי לאואן קופלר, כדי ליראות שהוא לא הכניס שום דבר מגעיל כמו שהוא עשה בספר השישי " (אני חושב ששוב התחלתי להסמיק) " אל תידאג, הוא לא הכניס הפעם לספר את זה שנישקת אותי בפה, הוא כתב שנישקתי אותך במצח. הכל טוב " היא אמרה בגועל "אז הוא סיפר לי שיש עוד סופרים, כמוהו, שכותבים סיפורים אמיתיים ומופרחים וכותבים אותם כאילו זה פרי דימיונם."

"נו.." האצתי בה.

"בסדר, אז הם כתבו על מישפחה שקראו לה שהיל, או קהיר, או קהיל, לא ממש זוכרת,  שצריכה ליבחור בין שתי אפשרויות, או לקבל מיליון דולר או לצאת למסע בעיקבות 39 רמזים , שמי שימצא אותם יהפוך להיות האדם החזק ביותר בעולם."

למרות שזה לא היה לי מסובך בכלל, ושהסיפור היה לי מוכר, פלטתי, סתם ככה בשביל הרושם "אוווו" ארוך. 

תגובות בבקשה?

		הפרק הבא