מרוחקת//סונגפיק

ויתור זכויות: כל הזכויות לג'יי. קיי. רולינג, אין בכוונתי להרוויח מפאנפיק זה.

כל הזכויות לאביתר בנאי על השיר ה100מם. קישור לשיר: https://www.youtube.com/watch?v=g30YIH8br_8&feature=player_embedded

"אולימפה, הכל הוא בסדר?" שאלתי את אשתי.

דממה.

"אולימפה?" שאלתי שוב.

מצאתי אותה יושבת מול חלון הבית, בוהה.

בזמן האחרון היא פשוט, מרוחקת...

זעופה, קרה, אדישה.

אני באמת לא יודע מה קרה.

אסור לך לחשוב 
כשאת כל כך עייפה 
צאי לטיול לאור זריחה

היא נראית מתגעגעת.

מתגעגעת הביתה.

מתגעגעת לצרפת.

אני זוכר את היום הזה.

מריבות.

צעקות.

בכי.

הרבה בכי.

רחוקה מהבית 
השביל לחזור נמחק 
הולכת על חבל דק 

הימים מתקצרים.

מאפילים.

אני לא יודע למה.

ואולימפה, אולימפה מדוכאת.

בורחת מהזיכרונות.

בורחת מעצמה.

הלילות ארוכים 
בלי לדעת למה 
בורחת ואין רודף

נשמע קול בכי חלוש.

מרטיט את הלב.

בתמימותו.

בפשטותו.

בטוהרתו.

בכי של פעוט.

רמוס האגריד.

הבן שלנו.

עד מחר 
עוד מעט 
ילד רץ אלייך 
מחבק אותך 

אני מתיישב לצד אולימפה ועוצם עיניים.

ומדמיין.

מדמיין שאנחנו לא כאן.

אנחנו בעיר גדולה.

בלונדון.

מסתובבים ברחובות.

מאושרים.

אבל משהו מפריע.

המציאות.

נקיף את הפארק 
רק להפסיק לחשוב 
אנשים עייפים רצים ברחוב 

והכל כל כך מוכר.

והכל מרגיש כאילו זה כבר קרה.

אבל הפוך.

היינו פה כבר קודם 
בתפקיד הפוך 
הליכה מהירה, להתיש את הגוף

אולימפה קמה ממקומה מול החלון, וניגשת לחדר הסמוך.

היא מרימה את רמוס בעדינות.

הפעוט נרדם מיד.

איך הוא גדל.

מהר מדי.

עד מחר 
עוד מעט 
ילד רץ אלייך 
מחבק אותך

היא הניחה אותו בערסלו, והסתובבה.

היא החוותה בראשה לכיוון הדלת, ושנינו יצאנו.

משב של אוויר צונן קידם את פנינו.

לוקח איתו את העצב.

את הכעס.

הכאב.

יש פירצה בגדר 
בין הגפנים, בין ענבי הכרם 
שועלים מחבלים, מייללים 
ונעלמים...