הביתה

בס"ד

זאת פעם ראשונה שאני כותב בפאנדום הזה אז תהיו סלחניים. ויתור זכויות: כל הזכויות על הדמויות שמורות לריק ריירדן. כל הזכויות על המיתולוגיה היוונית שמורות לבעלי הזכויות אם יש כאלה... בכל מקרה, אין לי כוונה להרוויח כסף מהפאנפיק הזה. רק להינות.

ליאו הרגיש כמו מלך. עם פסטוס מתחתיו וקליפסו לצידו, היה לליאו את כל מה שרצה באותו הרגע. הוא כבר דמיין את התגובות של חבריו כשיראו אותו. הם היו בטוחים שהוא מת. וזה נכון, ליאו באמת היה מת, ואז מרפא הרופאים החזיר אותו לחיים.

"חדשות טובות!" הוא הכריז כשעופפו על גב הדרקון, "לוח המחוונים שלנו התכוונן מחדש! אנחנו בדרך לצפון אמריקה!"

"סוף סוף אני אראה את האמריקה הזאת שדיברתם עליה כל הזמן," רטנה קליפסו.

"וואו, זה יהיה אדיר!" התלהב ליאו, "את תראי את ג'ייסון איש הסערה ופייפר מלכת היופי..."

"את פרנק הקרנף/דוב/אריה/נחיל דבורים," השלימה אותו קליפסו. היא שמעה על כל חבריו מסיפוריו הרבים, איך הם נסעו להציל את העולם מגאיה וליאו התותח הצליח.

"את הייזל מלכת השאול," המשיך ליאו.

"את אנבת' החכמולוגית," שיתפה קליפסו פעולה.

"ואת פרסי," נסף ליאו ואז עצר בעצמו. הוא נזכר שלקליפסו ופרסי יש עבר משותף.

"אני... מצטער?" הוא ספק הודיע ספק שאל.

קליפסו צחקה. "טיפשון אחד," היא אמרה, "הלב שלי שייך לך, האדם שהוציא אותי לבסוף מאוגיגיה."

"אדם? אני יותר אל מאל!" צחק ליאו. ברק שהרעים מהשמיים הבהיר לו שהוא קצת נסחף.

"בסדר... סליחה, סבא זאוס..." הוא רטן וקליפסו חיבקה אותו בעוז.

תוך כמה שעות תעופה הם כבר ראו אדמה מתחתם.

"אז אנחנו נטוס למחנה יופיטר כי הוא הקרוב יותר," הודיע ליאו, "וגם אם במקרה פרנק והייזל בחופשה במחנה החצויים אנחנו נפגוש שם את ריינה, ואולי גם את ניקו... אי אפשר לדעת עם ילד המוות ההוא."

"אויש, תסתום כבר," רטנה קליפסו ואז פרצה בצחוק מתגלגל.

מחנה יופיטר הופיע במלוא הדרו. ליאו הורה לפסטוס לטוס נמוך יותר כשהמוני חניכים התאספו בקרקע והביטו השמיימה. אחדים מהם הצביעו על הדרקון המתכתי שעופף מעליהם. ליאו ניסה למצוא במבטו את חבריו.

ואז משהו התפוצץ מאחוריהם בקול בום גדול.

"מי אתם?! אין לכם גישה!" נשמע קולו הרועם של טרמינוס, מגן רומא החדשה.

"אני ליאו ואלדס, מר פסל זועף, תן לי להיכנס!" אמר ליאו באסרטיביות לא אופיינית לראש הפסל המרחף שלידם. מה לא עושים בשביל להרשים את החברה החדשה שלך?

"ליאו ואלדס?" שאל טרמינוס באי אמון, "אבל זה לא ייתכן!"

"ייתכן ועוד איך, אתה לא יודע שהכל אפשרי איתי?" הכריז ליאו בגאווה.

"אבל אתה נראה כל כך-" החל טרמינוס לומר.

"חתיך?" שאל ליאו.

"ליאו, אולי תפסיק לברבר ותנחת?" שאלה קליפסו באי נחת.

"תנחת," חזר אחריה טרמינוס בבלבול, "ותפגוש את הפראיטור."

הפראיטור. זה אומר שריינה שם! או אולי פרנק! הם בוודאי ישתגעו לראות אותו בריא ושלם.

פסטוס נחת על אדמת מחנה יופיטר כשסביבו חניכי המחנה, וגם תושבים רבים מרומא החדשה הצטרפו. היו שם ילדים קטנים, אנשים צעירים בגיל קולג' וגם כמה קשישים ורוחות רפאים.

"חזרתי! והבאתי איתי את קליפסו!" הכריז ליאו.

"הבאת איתך?" הביטה בו קליפסו בהשתוממות, "בלעדיי היית ממשיך לרחף באוויר לנצח, ליאו ואלדס!"

"מה שנכון נכון," הודה ליאו בחיוך וקליפסו הדביקה לו נשיקה חמימה ומתוקה על שפתיו. לא היה מאושר מליאו באותו הרגע. לו רק ידע מה ירגיש בעוד דקות ספורות...

אדם לא מוכר התקדם לעברם. הוא לבש את בגדי הפראיטור וענד דרגות מתאימות.

"שלום, מי אתם?" שאל אותם הזר.

"אני קליפסו," התיגה קליפסו את עצמה, "וזה ליאו ואלדס."

"ליאו ואלדס?" שאל הזר בבלבול, "קליפסו? איך...?"

"זה לא ליאו! זה לא ייתכן!" נשמעה צעקתו של אדם זקן מבין תושבי רומא החדשה. הזר הרים את ידו והזן השתתק.

"אני טאי ארלבוק, אני הפראיטור של מחנה יופיטר כבר ארבע שנים, נצר לוולקן, ומעולם לא שמעתי על-"

"ארבע שנים?!" תמה ליאו.

"זה לא ייתכן," אמרה קליפסו, "ליאו, אמרת לי שפרנק וריינה הם הפראיטורים!"

"הם באמת הפראיטורים!" המשיך ליאו לתמוהה.

"תראו לי את ליאו ואלדס!" המשיך הזקן ההוא לצעוק.

"מי זה צועק שם?" שאל ליאו.

"אה," הניף טאי את ידו בביטול, "סתם אחד הזקנים המשוגעים של רומא החדשה. בכל מקרה, זה לא ייתכן ש-"

"אתה בן וולקן," העיר ליאו פתאום, "אתה אח שלי."

"אתה מפריע לי," סינן טאי מבין שיניו.

"סוף סוף!" נשמע קולו של הזקן שכנראה הצליח לעבור בין כל האנשים שחסמו את שדה ראייתו והגיע לשורה הראשונה.

"אלים!" הוא קרא, "זה באמת ליאו ואלדס!"

והוא מיד התמוטט. תריסר רופאים רצו לעברו ונשאו אותו על אלונקה.

"לא! פרסי!" נשמע קולה של זקנה אחרת, "אמרתי לו לא לרוץ לשם!"

"פרסי?" שאלה קליפסו בבלבול.

"מה, זה סבא של פרסי?" שאל ליאו. הוא באמת הבחין בדמיון מסויים בין הזקן לפרסי ג'קסון.

"כן, זה סבא של פרסי הצעיר ממחנה החצויים," ענה טאי, "אבל אני עדיין חייב להבין משהו אחד... אתה חשבת שריינה ופרנק הם הפראיטורים?"

"כן," ענה ליאו, "מה, לא?"

טאי נאנח. "אנחנו צריכים לדבר," הוא אמר.

"לא נכון!" נשמעה צעקה של אותה אישה זקנה, "אני צריכה לדבר עם האורח!"

גם היא פילסה את דרכה לעבר ליאו והוא ראה אותה. הקמטים והשיער הלבן שינו כמעט לחלוטין את תווי פניה, אבל לא היה אפשר לטעות בעיניה האפורות.

"אנבת'?" הוא שאל.

ביתם של פרסי ואנבת' ברומא החדשה היה קטן וחמים. על הקירות התנוססו תמונותיהם של הנכדים. באחת התמונות נראו שני ילדים כבני עשר מחובקים. משום מה ליאו התעניין בתמונה של שניהם יתר על המידה.

"אלה ליאו וניקו, הנכדים התאומים," אמרה אנבת', "הם הילדים הבכורים של היילי, הבת הבכורה שלנו. טוב, ניקו הוא הבכור. ליאו צעיר ממנו בעשרים שניות."

"נכדים?" שאל ליאו.

"כן, הנכד הבכור שלנו נקרא פרסי על שם סבא שלנו," היא אמרה.

"חשבתי שפרסי חי..." אמר ליאו.

"כן, הוא חי," ענתה אנבת', "אבל זה סתם כבוד. זה לא מזיק."

ליאו הביט בתמונתם של התאומים ליאו וניקו. הם היו תאומים לא זהים בעליל. שיערו של ליאו היה חום ומבולגן כמו שיערו של ליאו ואלדס, וזיק שובב הציץ מעיניו. הוא אפילו נראה לטיני, כמו ליאו בעצמו.

אחיו התאום ניקו, היה שחור שיער כמו ניקו די אנג'לו והמבט בעיניו היה שקול יותר.

"ליאו זה..." ליאו גמגם.

"על שמך כמובן," ענתה אנבת', "וניקו על שם ניקו די אנג'לו. שני החניכים האמיצים ביותר שהכרנו."

"הכרתם?" שאל ליאו.

אנבת' התיישבה על כיסא הנדנדה שלה ומחתה דמעה מעיניה. "כולם היו בטוחים שאתה מת. ניקו והייזל אמרו לנו ש..."

"באמת הייתי מת," אמר ליאו, "ואז פסטוס הזריק לי את מרפא הרופאים. אחר כך הגעתי לאוגיגיה ושם התאחדתי עם קליפסו."

קליפסו חייכה אליו. "הגענו עכשיו ישירות מאוגיגה," היא הוסיפה.

"סוף סוף אני רואה אותך, קליפסו," אמרה אנבת' בחיוך, "ואת בטח יודעת שבאוגיגה הזמן שונה מאשר כאן."

"כן," אמרה קליפסו, "זה כאילו חיכיתי לליאו שבעים שנה."

פניה של אנבת' הרצינו.

"שבעים שנה?" היא שאלה את קליפסו.

"כן, למה...?" שאלה קליפסו המבולבלת.

"ליאו," אמרה לו אנבת', "אתה נעדרת בדיוק שבעים שנה. היית מת במשך שבעים שנה."

ליאו הביט באנבת', מי שהייתה אחת מחבריו הטובים ביותר. היא בוודאי לא הייתה באותו כושר כמו אז, וגם זכרונה נשחק. והיא הייתה הרבה יותר... בוגרת.

"אני לא מאמין," אמר ליאו, "איחרנו בשבעים שנה. מה עכשיו? איך אני...?"

הוא קרס על ברכיו וקליפסו חיבקה אותו בחשש. באותו הרגע פרסי חזר הביתה והביט בליאו השפוף.

"הוא הבין שאנחנו...?" הוא שאל. אנבת' הנהנה בשקט.

"וואו," הוא אמר, "ליאו ואלדס, אני לא מאמין..."

ליאו הביט בפרסי בחצי חיוך. "התגעגעתי אחי," הוא אמר וחיבק אותו.

"איי! איי! לא חזק מדי! עצמות של אדם זקן..." אמר פרסי וליאו הרפה. ליאו הצעיר הביט בחבריו שהזדקנו.

"מה עם כולם?" שאל ליאו, "איפה ריינה? למה היא לא הפראיטור?"

"אישה בגילה לא יכולה להיות פראיטור," אמרה אנבת', "כבר כשהגיעה לגיל 20 היא הועברה מתפקידה כי היא ופרנק..."

"מה?" שאל ליאו, "היא ופרנק מה?"

"כנראה שהעבודה המשותפת כפראיטורים השפיעה עליהם כי הם היו יחד," אמרה אנבת'.

"כן, אני יודע שהם היו פראיטורים יחד," אמר ליאו, כאילו מסרב להכיר בעובדה.

"ליאו," אמרה קליפסו וחיבקה אותו בעדינות.

"אתם מתכוונים יחד? כאילו, כאלה יחד?" הוא שאל והצביע על עצמו ועל קליפסו שחיבקה אותו.

פרסי ואנבת' הנהנו חרש.

"מה?!" הוא תמה, "אבל הם כל כך לא מתאימים! והייזל-"

"להייזל לא היה אכפת," אמר פרסי, "היא השקיעה את כל חייה בחיפוש אחר אחיה ובשלב מסויים אבדו עקבותיה עד היום."

"ניקו?" שאל ליאו, "מה, הוא ברח משני המחנות?"

"הוא נשאר במחנה החצויים," אמר פרסי, "אבל הוא עשה מסע צללים אחד יותר מדי..."

פרסי לא השלים. ליאו הבין. ניקו הפך לחלק מהחשכה והתאייד.

"אבל זה ניקו!" אמר ליאו, "הוא סופרמן! הוא שרד את הטרטרוס! הוא..."

אנבת' מחתה עוד דמעה מעיניה.

"בבקשה תאמרו לי שפייפר וג'ייסון בסדר," הוא התחנן.

פרסי הבליע חיוך ויצא מהבית.

"לאן הוא הולך?" תבע ליאו לדעת.

"מיד תגלה," ענתה אנבת', "ליאו ואלדס. אתה לא מבין כמה חסרת לנו. הקבוצה שלנו כבר לא הייתה אותו הדבר בלעדיך."

"מה פתאום?" אמר ליאו, "אז פרנק והייזל נפרדו, אבל-"

"כשריינה ופרנק התרשלו בתפקיד הפראיטור הם הועברו מתפקידם. כתוצאה מכך הם... הם..." אמרה אנבת'.

"אם זה משהו רע אני לא רוצה לשמוע," אמר ליאו, "אתם הייתם החברים הכי טובים שלי! זה לא יכול להיות! בבקשה לא!"

"ליאו ואלדס!" קול חדש הרעים, "בגלל שככה נתת לנו להתאבל עליך במשך שבעים שנה, תן לעצמך שתי סטירות על הלחי!"

ליאו בטר לעצמו פעמיים ואז שאל, "למה עשיתי את זה?"

"כי הפעלתי עליך דיבור הקסמה," ענתה פייפר שעמדה בפתח הבי יחד עם פרסי.

"פייפר!" הכריז ליאו ורץ לעברה, מביט בעיניה המהפנטות. פייפר חייכה וצעדה לעברו לאט, נעזרת בהליכון.

"כל כך התגעגעתי לשטויות שלנו, ליאו ואלדס," אמרה פייפר והיא וליאו התחבקו בעוז.

"אני לא מאמינה שאתה פה. אילו רק ג'ייסון היה כאן..." היא אמרה.

"איפה ג'ייסון?" שאל ליאו.

"ג'ייסון נפטר לפני שנתיים," ענה פרסי וכולם שתקו.

ליאו וקליפסו הביטו בשלושת האנשים המבוגרים שהיו חבריו הטובים של ליאו. אבל הם הזדקנו וחיו את חייהם כשליאו, ובכן, לא חי. הם עברו דבר או שניים בחייהם כשליאו נשאר ילד, והוא מעולם לא חש בודד כל כך. אפילו לא כשקליפסו לידו.

"אז מה אתם אומרים, חבר'ה?" הוא שאל אותם בחיוך מעודד.

שלושה מבוגרים וליאו אחד. פרנק והייזל אינם. ג'ייסון איננו. הכל כל כך שונה. אמנם הם התרגשו לראותו, אבל היה בפניהם גם מבט מאשים. כאילו הם נוזפים בו על כך שאיחר. כאילו הוא אשם בכך שקבוצתם התפרקה. נמסיס הבטיחה לו שיהיה גלגל שביעי וכך הוא הרגיש פעמים רבות על סיפון 'ארגו 2'. אך האם הוא, ליאו הניטרלי, היה הדבק שאיחד וגיבש את החבורה?

ליאו הביט בקליפסו, אותה אחת שליבו לא שכח מהרגע שעזב את אוגיגה ועד ששב אליו. כמובן שהיא לא אשמה בכך. ואולי היה עדיף שליאו לא היה עד לכל זה. אולי היה עדיף שהוא והיא היו נשארים באוגיגיה.