ג'יימס, לילי. לילי, ג'יימס

היי חבר'ה!

פאנפיק ראשון שלי, אז תגיבוווווווווו!

ישבתי ובהיתי בחלון התא, וצפיתי בנוף, ההולך ונעשה פראי יותר מרגע לרגע. פתאום הדלת נפתחה, ובפתח עמד סוורוס, או, כמו שאני קוראת מהשנה החמישית שלי, סנייפ.

"מה אתה רוצה?" שאלה אותו ג'סיקה בזעף. "לילי - "  "לך מפה, סנייפ." קטעתי אותו. פניו התקדרו. בעיה שלו שהוא קרא לי בוצדמית.

"קדימה!" האיצה בו מרי. הוא יצא וטרק את הדלת בכעס. 

~^~^~^~^~^~^

 לאחר שפרופסור דמבלדור הודיע את כל ההודעות הרגילות, אחרי שהארוחה הטעימה כבר נעלמה מצלחות הזהב, קראה מקונגל לשני המדריכים הראשיים. מעניין מי זה יהיה...  

ניגשתי למשרדה של הפרופסור מקונגל, וכמעט התעלפתי מרוב הפתעה ובהלה.

"פוטר?!"

"בפעם האחרונה שבדקתי..." השיב פוטר בחיוך שובב.

'הוא דווקא חמוד כשהוא מחייך...' חשבתי לעצמי. רגע, מה? פוטר? חמוד? מה קורה לי?

~^~^~^~^~^~^

 לאחר שפרופסור מקונגל הסבירה באריכות יתר את כל תוכניותיה ותוכניותיו של דמבלדור, ולאחר שהבהירה שוב ושב את העובדה שנצטרך לעבוד ביחד, היא שיחררה אותנו סוף כל סוף.

גם פוטר נראה כאילו הוקל לו, ואני לא ידעתי אם זה טוב או רע...

רע, כנראה, כי כמה דקות אחרי ששוחררנו מפרופסור מקונגל, הוא משך אותי לאיזה מסדרון צר, שעד כה בכלל לא ידעתי על קיומו, ולאחר שווידא שאין אף אחד שסתכל, שאל: "לילי, רוצה לצאת איתי?"

לא. אני לא רוצה לצאת איתך. מתי תבין שאני שונאת אותך? ש-ו-נ-א-ת-! אז די! אבל את כל זה לא אמרתי. במקום זה, פשוט פלטתי איזו מילת סירוב, השתחררתי מאחיזתו, וצעדתי לעבר חדר המועדון בצעד נחוש.

~^~^~^~^~^~^

 'אבל יש משהו חמוד בחיוך שלו...'

 'זה ג'יימס פוטר!'

'ובכל זאת...' כך עלו המחשבות בראשי, כאשר שכבתי במיטה. אוף, פוטר הארור!

סורי שהפרק קצר... כתבתי אותו בערב... תגובות?

		הפרק הבא