פינת העצות של סוורוס סנייפ

בס"ד

ויתור זכויות: כל הזכויות על עולם הקוסמים והדמויות המופיעות בו שמורות לג'ואן ג'ו רולינג. אין לי כל כוונה להרוויח כסף מהפאנפיק הזה, רק להינות.

שמי הוא סוורוס סנייפ, או כמו שמעריצי נוהגים לכנותי, פרופסור סנייפ. ואם הם ממש מעריצים אותי, אז הם יכולים לקרוא לי "הפרופסור האצילי סוורוס סנייפ, מומחה לשיקויים וראש בית סלית'רין האצילי ועתיק היומין הטוב ביותר שידע בית הספר הוגוורטס מאז סלאזר בכבודו ובעצמו". היה לי פעם תלמיד שנהג לכנותי כך. אינני זוכר את שמו, אך זה לא אומר שהוא איננו קיים.

כפי שבוודאי הנבתם, אני מורה לשיקויים בבית הספר הזה. כיוון שאין כאן שימוש בשרביטים, רבים מכם יתקשו לראות קסם באמנות זו. אך זוהי מעל לכל אומנות או אף מדע. עם זאת, קרוב לוודאי שלא תראו את היופי שבקדירה מבעבעת. רוב תלמידי הנלוזים הם כאלה ובראשם התלמיד הארי פוטר. מהרגע שכף רגלו דרכה בבית הספר הוגוורטס לכישוף ולקוסמות, הילד המסכן בטוח שהשמש זורחת לו מתוך האוזן ושכולם סובבים סביבו וסוגדים לו ללא הכר. כזה הוא פוטר הצעיר, גאוותן בדיוק כמו אביו.

לדאבוני, מנהל בית הספר והבוס שלי אלבוס דמבלדור חש משהו כלפי הילד הזה. אני לא בטוח מה בדיוק קורה שם, אך אני חש שלא בנוח בכל פעם בה הארי פוטר הצעיר מסתגר במשרדו של דמבלדור במשך שעות ארוכות. איני בטוח מה טיבם של יחסים אלו, אך יחסים אלו אכן קיימים ולכן דמבלדור קשישא חש משהו כלפי הילד. אי לכך ובהתאם לזאת, דמבלדור אוסר עליי מכל וכל להעניש את הילד על חוצפתו האינסופית או להתייחס אליו כשווה. דמבלדור סובר שעליי לרומם את פוטר, כאילו שהוא אינו חש מורם מעם די והותר. הוא מפעיל עליי מניפולציות, כמו לעשות זאת למען לילי אהובתי או למען מסדר עוף החול, אבל בכל שיעור בו פוטר נוכח הייתי מסכים למכור את נשמתי לאדון האופל ולא ללמד את הפרחח הזה.

אבל די לדון בפוטר. הוא לא מענין אף אחד חוץ מאת עצמו ואת חבריו הגריפינדורים הנלוזים. הבה נדון בגאון האמיתי, אני. אנשים לא מעריכים מספיק את כישוריי. דמבלדור סירב לקבל אותי למשרת התגוננות מפני כוחות האופל. הוא טוען שהוא לא רוצה שאקולל כמו כל המורים במקצוע הזה. אך גם בשיקויים אני לא רע. להפך, אין טוב ממני. אני בקיא בנושא ביותר, וייתכן שאפילו בקיא יותר מ... לצערי לא עולה במוחי שום מומחה שיקויים שקרוב אליי ולכן לא אוכל להשוות את עצמי לאף אדם מלבדי.

מלבד תחום השיקויים אני גם מומחה פדגוגי, לכן מוניתי להיות ראש בית סלית'רין. אמנם חשבתי שאזכה בתלמידים מבריקים, אך כולם זבי חוטם קטנים ומעוררי בחילה. לכן אני עושה ככל שביכולתי על מנת לחנכם כדי ששנות ילדותם יעברו עליהם בנעימים. לצערי ילדותי בהוגוורטס לא היתה נעימה במיוחד הודות לרביעיית פרחחים מאוד מסויימת. אך די לחשוב על העבר, יש לחשוב על ההוה ועל משימתי. למזלי אין לי כל צורך להכין את שיעורי השיקויים הקרובים, מכיוון שאני אדם חרוץ ודייקן ובהתאם לכך תוכנית הלימודים שלי לכל השנים היתה מוכנה מבעוד מועד. פרט לרענון החומרים והכנתם אין לי יותר מידי מה לעשות בזמני הפנוי, בניגוד למורים אחרים שמאבדים את עצמם לדעת ונלחצים בכל בוקר מחדש.

לכן, החלטתי למצוא לעצמי תחביב. חשבתי אולי לחטוא בשירה וכך לפתח את הצד הפיוטי שבי. בכל זאת, הכנת שיקויים היא אומנות ואין דרך טובה יותר לאמן לבטא את עצמו מאשר שירה.

בהמשך חשבתי על בישול. הדמיון בין אמנות הקולינריה לאמנות השיקויים רב.

יהיה מה שיהיה תחביבי שאנהל כאן ממשרדי בהוגוורטס, החלטתי לתעד את כל התהליך ביומן הזה בו אתם קוראים. לדאבוני, בדיוק באותו הרגע דפיקה עליזה נשמעה על דלת משרדי. רק אדם אחד בכל הטירהה הזאת דופק כך על דלתות בעליזות.

"יבוא," נאנחתי. דלת משרדי נפתחה, ומי עמד בפתח המשרד אם לא מנהלנו העליז אלבוס דמבלדור?

"שלום סוורוס," אמר לי דמבלדור בחיוך.

"ערב טוב," עניתי ביובש. מה המנהל המשוגע של בית הספר מתכנן הפעם?

"סוורוס, רציתי להיעזר בשירותיך," אמר לי המנהל.

"אינני יודע מדוע דווקא בשירותי כשחדרי הנוחיות רבים כל כך בטירה הזו ורק אחד מהם נשלט על ידי רוח רפאים מייללת," אמרתי, "אבל שירותיי כאן בדלת משמאל לשימושך."

דמבלדור צחק. "לא, לא לזה התכוונתי סוורוס, שמע נא את דבריי."

הו, אלוהיי. לא הצלחתי להבריח אותו.

בלעתי רוק, מתכונן לנורא מכל.

"כן פרופסור דמבלדור," אמרתי לו, "מה בפיך?"

"אני רוצה להציע לך דבר מה," אמר המנהל, "שמתי לב שאתה אחד המורים בעלי הזמן הפנוי הגדול ביותר בבית ספרינו."

"האמת, הוד מנהליותך, אני בדיוק מתכנן כיצד לנצל את הזמן הפנוי שלי, וחשבתי-" התחלתי לומר, אך דמבלדור קטע אותי באכזריות.

"אז הרשה לי לחסוך לך את התכנונים!" הכריז דמבלדור.

אוי לא.

"בכוונתי לפתוח במסורת חדשה בבית הספר," אמר המנהל בחיוכו העליז מידי, "ואני עומל על פתיחת מקהלה בית ספרית!"

"היאח הידד," מלמלתי ביובש.

"אך כמובן שלא כל אחד יוכל לשיר במקהלה," אמר דמבלדור, "ואני רוצה שאתה תנהל את האודישנים למקהלה. שמעתי שיש בך צד אמנותי. בכל זאת, הכנת שיקויים היא אמנות, לא?"

הוא קרץ לי בשובבות. איך המנהל השוטה הזה מעז לקרוץ לי בשובבות? מי הוא חושב שאני, פוטר?

"היייתי שמח לעזור לך," אמרתי, "אבל-"

"מעולה!" אמר דמבלדור, "גם אני שמח שאתה עוזר לי! אז מחר בחמש בערב עליך להתייצב בכיתת שינוי צורה ולבחון את התלמידים המעוניינים. הו, זה יהיה נפלא!"

"התכוונתי לומר," הרמתי את קולי, "שכבר מצאתי עיסוקים לכל מה שאתה מגדיר 'זמן פנוי', ולכן לא אוכל לעזור לך."

"הו," אמר דמבלדור, "אילו עיסוקים? אני בטוח שלא מדובר בעיסוקים שאינם סובלים דיחוי. ספר לי, סוורוס, ואני אדבר עם הממונים על העיסוקים האלה."

המנהל האכזר דחק אותי לפינה, כהרגלו.

"שקלתי לפתח את הצד הקולינרי שלי," אמרתי בחוסר ברירה. דמבלדור יזכור את פיסת המידע הזאת לנצח והוא לא יהסס להשתמש בה נגדי בכל רגע שיוכל. לעיתים אני מצטער על הפעם ההיא שפניתי אליו בזמנו, כשהייתי במצוקה. הטיפוס האינפנטילי והנאלח הזה לא לוקח שום דבר ברצינות מספקת!

"הבעיה היא," הוספתי, "שאי אפשר לשמש גם כטבח חובב וגם כמנהל מקהלה. לכן, למרות שהייתי שמח לסייע לך בפרוייקט ה... המעניין שלך, אני נאלץ לסרב."

"אז מחר בחמש בערב בכיתת שינוי צורה," אמר דמבלדור ויצא ממשרדי. אוי לי. איך הסתבכתי בזה?

הוא השאיר את דלת המשרד פתוחה. סגרתי אותה וסיננתי בין שיני: "חמש נקודות מגריפינדור על היהירות שלך, דמבלדור...".

אני עוד אראה לו מה זה.

		הפרק הבא