כשהיינו קטנות נהגנו לשחק ולהתנדנד בנדנדות יחדיו. אהבתי מאוד את הרגעים איתה,
עם אחותי הקטנה, לילי.
כשהיינו קטנות אהבנו אחת את השניה. עכשיו כבר לא. היא מתה.
וזה הכול קרה בגלל מישהו אחד. הסנייפ הזה. הילד השכן שלנו.
פעם אחת כשלילי התנדנדה ממש ממש גבוה לשעה האדמוני התנפנף לאורכו שמענו רשרוש בין השיחים.
משם קם ילד סמוק. סנייפ, השכן. הוא סיפר ללילי על הית ספר של קוסמים ( ילדים מופרעים מאוד!) ושהוא גילה את זה כך.
ראיתי, מההתחלה הוא היה מאוהב בה.
הם המשיכו לשחק יחדיו והוא המשיך להקסים אותה בסיפוריו.
ושנה עברה חלפה לה, וכמו שלילי ציפתה לו הרבה זמן, המכתב מבית המופרעים הגיע.
היא אהבה אותו והוא אותה.
ועוד שנה עברה בשקט, שבה בכלל לא ראיתי את לילי, אחותי
הורי מתו עליה יותר ממני כי בחופשים היתה חוזרת לדבר עם סנייפ,
והיתה הופכת כילים לעכבישים וכולם כבר ידעו בשכונה: במשפחת אוונס יש מכשפה.
הם כה הביכו אותנו שאני לא מבינה למה. רק אני ידעתי מה היא. מופרעת מבית המופרעים.
פעם אכן אהבתי אותה אבל עכשיו אני שוכבת על קברה, שקועה במחשבות.
------- עכשיו אני כותבת את זה מחדש אחרי כמה שנים --------
פעם, כשהיינו קטנות, נהגנו לשחק והתנדנד בנדנדות יחדיו, בגן המשחקים שהיה בחצר האחורית של הבית שלנו. כל כך אהבתי את הרגעים איתה. היא אף פעם לא גרמה לי לקנא, ותמיד הייתה האחת שהתנהגה אלי הכי יפה וחיבקה אותי כשסיפרתי לה שמישהו התנכל אלי בבית הספר.
היא הייתה כל כך אהובה, אחותי הקטנה, לילי.
כשהיינו קטנות אהבנו זו את זו, ועכשיו כבר לא. היא מתה.
וכל זה קרה בגלל מישהו אחד. נער בשם סוורוס סנייפ, בגילה של לילי. הוא היה השכן שלנו, ויום אחד כשהיינו בגינה, לילי התנדנדה ממש חזק והתנגשה במשהו בין השיחים. התקרבנו לשם, וראינו אותו - סנייפ, מגיח משם, כל פניו סמוקות.
הוא סיפר ללילי על בית ספר של קוסמים, ואמר לה שגם היא כזו. היא הביטה בו מוקסמת, ורצה אחריו לאחר שהראה לה כמה תעלולים. היא נטשה אותי.
והוא - סנייפ אהב אותה, קשות.
והם המשיכו לשחק, ולילי המשיכה להתרחק ממני. כדי להסוות את הכאב, הייתי מתחילה ללעוג לה, ולצחוק עליה. אבל בסתר לבי, קינאתי.
ושנה חלפה לה, וכמו שהיא ציפתה, ואני קיוויתי שלא, המכתב מבית הספר של הקוסמים הגיע. אני עיקמתי את פניי, וצעקתי אליה, "לילי, את עכשיו מופרעת רשמית".
לאחר שנה שלמה של הצקות, היא כבר הבינה מה המשמעות. היא קוסמת.
וסנייפ המשיך לאהוב אותה, והיא אותו, אבל כידיד, לא יותר.
כשהיא הייתה חוזרת בחופשים, היא הייתה מתלוננת על בחור אחד שכל הזמן רוצה לצאת איתה, ומציק לסנייפ. ואז היא הייתה רצה עם סנייפ אל הגינה, והם היו מדברים ביחד.
לילי הייתה הגאווה של המשפחה. ואני, סתם.
וכולם ידעו: כשהייתי מגיעה הביתה, היתה הופכת כלים לעכבישים, וזה היה ברור לכולם שבמשפחת אוונס יש מכשפה מוכשרת.
יום אחד הגיע ג׳יימס ההוא, מי שתמיד הציק לה.
והוא היה מדהים. יפה תואר כל כך שלא הבנתי איך לילי יכלה לסרב לו.
שנה אחת, היא חזרה הביתה ולא דיברה יותר על סנייפ. היא אמרה שהוא פגע בה. אבל היא בכל זאת לא היתה בבית, ומשנה אצל החברות המופרעות שלה.
שנתיים לאחר מכן, כשחזרה הביתה, היא אמרה שהיא חברה של ג׳יימס, והייתה כל כך מאושרת שכעסתי. כעסתי שאני לא כזאת.
עם חבר מושלם, וחברות מושלמות, וציונים מושלמים.
אז כל הזמן לעגתי לה, להסוות את הכעס.
היא הייתה מופרעת, אבל אהבתי אותה.
חבל שלא הספקתי להגיד לה את זה.
ועכשיו, אני יושבת ליד קברה, שקועה במחשבות
|